1. המאמן שלא היה צריך להגיע - נזרק הביתה
האולימפיאדה היא האסקפיזם הכמעט מושלם, אבל זה לא אומר שהמציאות לא מצליחה פה ושם לחדור פנימה. וכך מצא עצמו האלוף האולימפי ב-200 מטר מטוקיו, אנדרה דה גראס הקנדי, נאלץ לרוץ את חצי הגמר בלי מאמנו האישי, האמריקאי רנה ריידר, שנזרק הביתה מאולימפיאדה שבכלל לא היה צריך לקבל אישור להגיע אליה.
בחודש מאי האחרון סיים ריידר עונש השעיה של שנה על תנאי, אותו קיבל מהמרכז האמריקאי לביטחון בספורט, אחרי שורה של תלונות על הטרדות מיניות והתעללות בספורטאיות. הוועד האולימפי הקנדי החליט לאפשר לו להיות נוכח בפריז, כדי לא לפגוע בדה גראס. אבל ביום ראשון דיווח ה"טיימס" הלונדוני על מספר תביעות חדשות שהוגשו נגדו בפלורידה. באחת התביעות טוענת מתלוננת אנונימית - ספורטאית מקצועית המתגוררת בבריטניה - כי הדפוס של תקיפות מיניות והתעללות רגשית מצד ריידר החל כשהיתה בת 17 ונמשך שש שנים, מה שהוביל לשני נסיונות התאבדות ואשפוז פסיכיאטרי.
6 צפייה בגלריה
מספר תלונות הוגשו נגדו בפלורידה. רנה ריידר
(צילום: AP Photo/Alessandra Tarantino, File)
אחרי הפרסום החליט הוועד האולימפי הקנדי לקחת מריידר את אשרת הכניסה. "רנה ריידר הגיע לאולימפיאדה רק כמאמן אישי, עם גישה מוגבלת למגרשי האימונים", נאמר בהצהרת הוועד הקנדי, "אבל עכשיו קיבלנו מידע חדש והוא לא יורשה עוד להיכנס לשום מתחם אולימפי". לאנדרה דה גראס, שלא דמה בפריז לאלוף מטוקיו, יהיה עכשיו הרבה זמן לחפש מאמן חדש.
2. הגיבור הלאומי שהפך לכוכב משלחת הפליטים
לפני שלוש שנים, באולימפיאדת טוקיו, הפך פרננדו חורחה אנריקז לגיבור לאומי בקובה אחרי שזכה במדליית זהב בקאנו. הוא אמור היה להיות האיש שבעקבותיו יבואו אלופים קובנים נוספים. שלוש שנים אחרי, אנריקז שוב מתחרה באולימפיאדה, אבל לא עבור קובה. עכשיו הוא חלק מנבחרת הפליטים.
מסתבר כי אחרי שחזר לקובה לקבלת פנים של גיבור, הרגיש אנריקז שהוא הופך לחלק מתעמולה של הממשל, בזמן שהמצב הכלכלי הפך קטסטרופלי. אחרי חצי שנה החליט לערוק. הוא ניצל נסיעה של נבחרת קובה למחנה אימונים במקסיקו סיטי, ובתוך המולת שדה התעופה הצליח לברוח מהמשלחת ונעלם לעבר הגבול האמריקאי. הוא השאיר את מדליית הזהב שלו, וכל שאר רכושו, מאחור. לקח לו שבועיים לעשות את המסע עד שהגיע לריו גרנדה, הנהר הענקי בו טובעים מדי שנה עשרות אנשים נואשים שמנסים לברוח אל עבר החלום האמריקאי. אנריקז, ספורטאי מצוין שכמותו, הצליח לחצות את הנהר, לא לפני שחילץ אשה שנסחפה בזרם וכמעט טבעה.
בצד השני של הנהר, הוא נעצר בידי שלטונות ההגירה האמריקאים והוחזק במעצר שבועיים לפני שקיבל מקלט. עכשיו הוא גר במיאמי, מתפרנס כאינסטלטור, ובאפריל שעבר גילה, באמת לתדהמתו, כי הוזמון לנבחרת הפליטים האולימפית. הוועד האולימפי של קובה התלונן בפני ה-IOC בטענה כי אנריקז אינו פליט אלא פשוט מישהו בבחר לעזוב. זה לא עזר. אנריקז זכה להתחרות בפריז, גם אם הפעם כבר לא יחזור עם מדליה. "אני גאה לייצג יותר מ-100 מיליון עקורים ברחבי העולם", אמר. "זה חשוב לא פחות ממדליה".
3. לא באמת דוקומנטרי
בין מאות צוותי הצילום שמסתובבים בפריז, נמצאים גם אנשי חברת ההפקה Box to Box Films. אם השם הזה מוכר, זה כנראה כי ראיתם את להיט הדוקו הענק של נטפליקס 'פורמולה 1: המירוץ לניצחון', וגם את העונה הראשונה של אחותה הצעירה, 'ספרינט', שעוקבת בין היתר אחרי שא'קארי ריצ‘רדסון ונואה ליילס. עכשיו מצלמים בפריז את העונה השניה של 'ספרינט', וזה רק אחד משלושה פרויקטים שמצולמים במהלך האולימפיאדה, בהם מעקב אחרי נבחרת ארה"ב בכדורסל. כל זה חלק מעסקה עליה חתם הוועד האולימפי הבינלאומי עם נטפליקס ו-278 מיליון המנויים שלה בחרבי העולם.
6 צפייה בגלריה
מכינים לנו עוד מוצר יחצני. לברון, קרי ונבחרת החלומות בפריז
(צילום: AP Photo/Kin Cheung)
העיסקה היא ניסיון של ה-IOC לא להישאר מאחור בעולם בו ארגוני ספורט חותמים על שותפויות עם ערוצי סטרימינג כדי לייצר תוכן תיעודי אטרקטיבי. ה-NBA, למשל, כבר הפיקה עם נטפליקס לפני שנתיים את 'The Redeem Team', סרט תיעודי על נבחרת ארה"ב באולימפיאדת בייג'ין 2008.
כמו סרט הפרישה של רוג'ר פדרר, או הסרט על סטף קרי, גם הסרטים והסדרות האלה אינם באמת דוקומנטריים, למרות שהם מוגדרים כך. זה מוצר יחצני לגמרי שלמשתתפים בו יש שליטה על התוכן. ככה זה בעולם בו ספורטאים לא צריכים יותר תיווך בינם לקהל - יש גם יותר סרטי "דוקו" ספורט מאי פעם, וגם פחות סרטי דוקו ספורט מאי פעם.
4. תפילה נוסח פיג'י בכפר האולימפי
עד כמה האולימפיאדה היא התגשמות כל החלומות על אנושות שחיה בשלום בינה לבין עצמה, אפשר ללמוד ממה שקורה מדי בוקר בכפר האולימפי. אז יוצאים חברי משלחת פיג'י החוצה ומתחילים לזמר שירי תפילה מקסימים שהביאו מהבית. טילי קרנס, שחקנית כדורמים אוסטרלית, העלתה קליפ קצר בו אפשר לראות ספורטאים ממדינות אחרות יוצאים למרפסות ומקשיבים. זה כל כך יפה, ש-קרנס עצמה נראית נאבקת בדמעות והיא לא היחידה.
5. הוויכוח על החליפה הצמודה הוכרע
תחרות הקפיצה במוט תפסה הרבה תשומת לב עוד לפני שמונדו דופלאנטיס השיג את הרגע שיגדיר את אולימפיאדת פריז. זה קרה כמובן כאשר אנטוני אמיראטי הצרפתי הפסיד במאבק בין איבר מינו לרף, אבל זכה לתהילת עולם ולמעריצים קנאים. הסיפור הבולט הזה העלה באופן את כללי את השאלה האם החליפה הצמודה הזו, שבפאריז חרגה לגמרי מעולם אצני הריצות הקצרות והפכה חביבה כמעט על כל האתלטים הגברים, באמת עושה הבדל או שהיא רק עוד כלי נשק בתחרות על למי יש גדול יותר. לאף אחד אין תשובה של ממש, אבל כולם בטוחים שהם נראים נהדר בתוך הבגד הזה.
לפני 20 שנה היה הנריק אינגבריגטסן נער נורבגי שמאוד רצה את בגד הגוף של 'נייקי', שעוצב עבור רצים ל-100 ו-200 מטר. אבל הוא לא היה אצן, הוא רץ 1,500 מטר, שם עדיין לבשו גופיה ומכנסי התעמלות שמוכרים לכולנו מבית הספר היסודי. הוא הזמין את החליפה לא כי קיווה שהיא תעזור לו, הוא רק חשב שהוא ייראה טוב. 20 שנה אחרי, כולם חושבים ככה.
ביום שלישי נסגר מעגל כאשר האמריקאי קול הוקר, לבוש בחליפה הזו, הדהים בזכייה בזהב ב-1500 מטר, מנצח בין היתר את אחיו הצעיר של הנריק אינגבריגטסן, ג׳ייקוב. "אני חושב שהבגד הזה גורם לך להרגיש כמו גיבור על", אמר הנריק ל'ניו יורק טיימס', "יש את ההרגשה הזו של 'זו התלבושת שלי, ואני כאן כדי לכבוש את העולם‘". לכבוש, כן.
