הבוקר שאחרי. במשך השנים שלפני המשחקים האולימפיים שלי בטוקיו (פלוס שנת המתנה נוספת בגלל הקורונה), כולם דיברו איתי על יום התחרות. מאות אימונים, עשרות לילות ללא שינה, כל הציפייה, כל הלחצים, כל החלומות – בערות ובשינה – כל כולי הייתי עם עיניים על המטרה. על אותה שבת, שעת צהריים, טוקיו, על המשטח.
ואז זה קרה. בניגוד לכל הציפיות ובהתאמה מושלמת לכל החלומות, זכיתי. ללא ספק, היום המשמעותי בחיי. היום המאושר בחיי. פסגת הפסגות. ועדיין, הגעגוע הגדול ביותר הוא דווקא לימים שאחרי. אלה הימים שבהם את מגלה כמה אנשים סביבך היו איתך שם, באותה השבת.
חלקם הכרת, את רובם המכריע לא. אבל כולם גאים בך. כולם מרעיפים כמויות של אהבה שאת מרגישה שהלב כבר לא יכול להכיל ואז מקבל עוד קצת ועוד קצת, והנה עוד.
אותה שבת על הפודיום הייתה מהימים היפים בחיים שלי, ועדיין את הנחיתה בנמל התעופה בן־גוריון אני לא אשכח לעולם. הדגלים המונפים, הצעקות, קריאות העידוד ואפילו דמעות. אני זוכרת שלקח לי רגע להבין שזה בשבילי. אתם לא מכירים אותי בכלל, איך אתם כל כך שמחים בשבילי? ואת נבוכה, ולא יודעת איך להגיב אז רק מחייכת ואומרת תודה, מחפשת את העיניים של אמא או של אבא או של המאמנת כדי שנייה לעכל ואז חוזרת ליהנות מכל האהבה.
והמדינה שלנו יודעת לאהוב. היא יודעת לעטוף ולשמוח בשמחתנו. וככל שחשבתי איזה עם נפלא יש לנו שככה הוא אוהב, ככה גברה בי התחושה המדהימה, שמעבר לכל מדליה ישנו הפרס הגדול של להעניק רגעים של שמחה למדינה שלי. וכמה שמחה הייתה באותו הקיץ. כמה גאווה לאומית. בזכותי, ובזכות ארטיום ובזכות אבישג ובזכות הנבחרת הישראלית בג'ודו. איזו זכות.
אני מסתכלת על ששת האלופים שלנו בפריז ועל נבחרת מדהימה בכחול לבן ואני מקנאה בהם קצת. על הרגע הזה של הבוקר שאחרי, ההבנה שעשו את זה, ששמו לעצמם מטרה ונגעו בה. ויותר מהכל, על היכולת שלהם, השמורה למתי מעט, לאלופי האלופים, לפזר קצת שמחה, ואולי הרבה שמחה, במציאות המאוד לא פשוטה שלנו
עברו השנים, השבתות, ובהן שבת שחורה אחת שתיזכר לדיראון עולם. אנחנו כחברה נפצענו ונשברנו ואנחנו מלקקים פצעים מזה למעלה מ־300 ימים. בוכים וכואבים יום־יום. בין אם החיים נמשכים ובין אם נעצרו באותו בוקר אוקטובר ובימים שאחריו.
ועכשיו? עכשיו אני מסתכלת על ששת האלופים שלנו בפריז ועל נבחרת מדהימה בכחול לבן ואני מקנאה בהם קצת. על הרגע הזה של הבוקר שאחרי, ההבנה שעשו את זה, ששמו לעצמם מטרה ונגעו בה. ויותר מהכל, על היכולת שלהם, השמורה למתי מעט, לאלופי האלופים, לפזר קצת שמחה, ואולי הרבה שמחה, במציאות המאוד לא פשוטה שלנו.
מיתמם להגיד שבכוחה של מדליה לרפא פצעים עמוקים. אבל אני כן מאמינה בכוחן של שש מדליות להעלות חיוך ולחמם את הלב של כל כך הרבה ישראלים טובים וגאים. אלופים שלנו, במשחקים בפריז הגעתם לשיאים אדירים, נגעתם בשמיים והגשמתם חלום. ועכשיו תראו שהאהבה שתקבלו כאן, החיוכים שתראו אצל אנשים שכלל לא הכרתם, יהיו שווי ערך לכל פודיום ולכל מדליה. אני גאה בכם, שמחה בשבילכם ומעל הכל מודה לכם על החיוך שהצלחתם להעלות, גם אצלי.
זוכי המדליות בג'ודו מדברים לאחר חזרתם
(באדיבות ONE)
פורסם לראשונה: 01:30, 05.08.24
