המשחקים האולימפיים בריו ב-2016 תפסו את הקהל לא מוכן בהיבט בולט אחד: כוסות הרוח. העיגולים החומים הגדולים על גופם של השחיינים היו תוספת מסתורית, נראו בתחילה כמו פציעה או סימון כלשהו, עד שהשיטה הטיפולית העתיקה התבררה כטרנד הרפואי הבולט של הספורטאים בברזיל. שמונה שנים מאוחר יותר, המשתתפים ממשיכים לחפש את הדרך הטובה ביותר להתאוששות מהירה ושמירה על הגוף, והכניסו אופנות טיפוליות חדשות למרכז הבמה.
זה מרוץ בלתי נגמר. כמעט בכל הענפים הקריירות ארוכות יותר מבעבר. לצד אימונים מדויקים מבחינת ההתאמה לספורטאי ורמת המאמץ – תחום הרפואה האישית שהולך ומתפתח – ההתקדמות היא גם בהתאוששות המיידית ובטווח הארוך, מענה אידיאלי לאתגר הפיזי שעוזר להתגבר על כאבים, להחלים במהירות ולהימנע מפציעות, ומדובר בענף נרחב שגולש גם למישורים אלטרנטיביים, שלא תמיד ישנה הסכמה בנוגע למידת ההשפעה שלהם ומכונים "פסאודו-מדע".
כוסות הרוח, למשל, הן המצאה בת אלפי שנים שמיוחסת למספר תרבויות עתיקות. הכוסות יוצרות ואקום ששואב את העור (הסימנים ניכרים לאחר הטיפול), מה שמשפר את זרימת הדם ומטפל בכאבי שרירים וגידים. מייקל פלפס נתן לטיפול לגיטימציה עולמית בריו, והסביר עד כמה הוא עוזר לו, במיוחד בכתפיים. וכך, ביום הראשון שבו התחרה נרשמה עלייה של 2,100 אחוזים בחיפוש בגוגל של הצירוף "עיגולים על מייקל פלפס", ועמוד הוויקיפדיה על הטיפול קבע שיא כניסות. העניין הוא שמדענים רבים עדיין מתייחסים בספקנות לשיטה, וטוענים כי אין מספיק הוכחות לכך שהוא מועיל. אבל הספורטאים לא נמשכים לסגולות הערטילאיות שמיוחסות לו, כמו "זרימת אנרגיה", אלא לתחושה שהם מקבלים, וגם אם לא קיים גיבוי מדעי מוחלט, המשתמשים מקבלים מהטיפול תועלת.
מינוס 100 מעלות
גם בפריז ישנם כאלו שנאמנים לכוסות הרוח, אבל הלהיט האמיתי הוא ההקפאה, קריותרפיה. אמבטיות הקרח אינן עניין חדש, ומקובלות על ספורטאים מכל הענפים ברחבי העולם. היתרון שלהן הוא גם בטווח המיידי – טבילה בקרח במשך כרבע שעה אחרי אימון או משחק מפחיתה נפיחות ומזרזת את ההתאוששות – וגם במחשבה קדימה, מאחר שהיא מפחיתה את הסיכון לפציעות. בברצלונה, שחקרה את הנושא במועדון, טענו שהטיפול גם מחזק את המערכת החיסונית ומשפר את הבריאות הנפשית, בגלל הריכוז בהתמודדות עם הקור ושחרור האנדורפינים במוח. העלייה בפופולריות מדידה: המשלחות הגישו למארגנים בקשה לכמות כוללת של 16,00 טונות של קרח, פי עשרה מאשר בטוקיו.
הצד המתקדם והפופולרי יותר כיום הוא תאי הקפאה. פעם, בימי יוסיין בולט שטען כי הטיפול עוזר לו להתמודד עם פציעה בגב, הטכניקה נראתה אחרת, פחות עתידנית. היא בכלל הומצאה בשנות השבעים כשיטה להתמודדות עם דלקת פרקים ודלקות אחרות, בלי מחשבה על ספורט, אבל טניסאים, כדורגלנים ומתחרים בענפי מגע גילו עם השנים את היתרונות. כיום, התאים אפופי אדי הכפור הם שיא הטכנולוגיה, עם מד טמפרטורה שמציג עד כמה נמוך מוכנים לרדת – מתחת למינוס 100 מעלות צלזיוס, טמפרטורה אותה יוצר חנקן נוזלי. הגוף נכנס להלם ממכת הקור ומנקז חומצת חלב משרירים כואבים, ועם התרחבות כלי הדם ביציאה מהתא, אותם שרירים נהנים מזרימה עתירת חמצן. חובבי התחום הידועים: לברון ג'יימס ואנדי מארי.
מתחם עם תאים כאלה קיים בכפר האולימפי בפריז, והם מבוקשים מאוד. היתרון שלהם על פני אמבטיות הקרח, אומרים המומחים, הוא בשליטה על הטמפרטורה. הסכנה שבהם היא שיש צורך להיות זהירים במיוחד, כי טיפול לא נכון עלול להוביל לכוויות קור וסיבוכים נוספים.
פיזיותרפיסט? עדיף אוסטאופת
עוד טיפול אלטרנטיבי שפופולרי בפריז הוא האוסטאופתיה, מניפולציה ידנית של עצמות ושרירים. כאן אין מיכשור, אלא אמונה במטפל שאמור להקל על כאבי גב ושרירים ולשפר את התנועתיות. למרות שהשיטה מיוחסת יותר לרפואה משלימה, המשחקים האולימפיים מראים עד כמה התבססה בעולם הספורט: על פי סוכנות AFP, מדינות רבות כללו אוסטאופתים במשלחת, והם חלק בלתי נפרד מהצוות הרפואי. באופן אירוני, דווקא במקרה הזה המדע הוא הנחרץ ביותר בנוגע להשפעה המועטה, לכאורה.
המחקרים שנערכו בנושא, כך נטען, גילו כי רוב מהלכי האוסטאופתיה לא מועילים כלל למטופל, ואלו שעוזרים יותר דומים מאוד לפיזיותרפיה סטנדרטית. בשני המקרים המטפל עובד עם הידיים, אבל באוסטאופתיה נחוץ ללחוץ על נקודות שונות, לנהוג יותר בעדינות ולטפל בגוף כמכלול ולא רק באזור הפגוע. נשיאת מועצת הפיזיותרפיסטים בצרפת, פסקל מתיה, אמרה ל-AFP: "האוסטאופתיה נותנת לספורטאים הרגשה טובה, אבל אין בה תכונות רפואיות. לא אכפת לי שהמשלחות ישלבו אותה עם פיזיותרפיה באולימפיאדה, הדבר שאני באמת נלחמת בו הוא למנוע את כניסתה לבתי חולים".
אלו דברים קשים מאוד, המוכיחים את הסלידה האמיתית שקיימת אצל אנשי מדע רבים מאוסטאופתיה, אך מצד שני מדובר בטיפול שהופך יותר ויותר מקובל וספורטאים מצהירים שהוא מסייע להם רבות.
בעצם, הקרב הזה והמסקנות שלו הם שורש העניין: ברפואה המערבית ספקנים לגבי מה שהמחקר לא הוכיח, בעוד הרפואה האלטרנטיבית מציעה דרכים נוספות להתגבר על הכאב, ובעצם, לתת עוד יתרון ספורטיבי. אולי אפשר להתווכח על תוצאות מחקר, אבל אי-אפשר להתווכח עם עדות מגוף ראשון של ספורטאי.
האם נהר הסן בפריז בטוח לספורטאים האולימפיים?
(צילום: עוז מועלם)
פורסם לראשונה: 01:30, 31.07.24
