יש איזה סרטון שקופץ לי מדי פעם בפיד וגורם לי, כאדם עם שיתוק מוחין (נכה בקיצור, די עם הבולשיט) לדפוק את הראש בקיר. בסרטון רואים ילד עם מוגבלות כלשהי משחק בקבוצת כדורסל עם ילדים רגילים. הם ממש מתאמצים כדי שהוא יקלע, גם היריבים מוותרים לו - וכל זה מלווה במוזיקה מרגשת.
אנשים מתרגשים מהסרטון ולא מבינים שהוא עלבון לנכים. לא באמת משלבים כאן את הילד הנכה וגורמים לו להיות שווה בין שווים, אלא נותנים לו לנצח. נכים אמיתיים חווים זאת כהשפלה. כאילו מכילים אותך, אבל בעצם עושים לך טובה כדי להרגיש שהם נאורים - והיום גם רצים עם זה לאינטרנט כדי לקבל לייקים. אין דבר יותר גרוע מכך עבור נכה. סרטונים כאלה מרוקנים את המילה השראה מהמשמעות שלה וממלאים אותם בסחיטה רגשית זולה.
לכן היה עבורי כבוד ענק לראיין את החותרים הפראלימפיים שחר מילפלדר וסלאח שאהין. לפני שהם סיפור מרגש של התמודדות יוצאת דופן עם קשיים, הם קודם כל ספורטאים אולימפיים. אפשר לראות בעיניים שלהם את הטבעות האולימפיות. הלהט שלהם לספורט הוא עצום. תיכף תבינו למה שני הווינרים הללו יכולים להיות השראה אמיתית עבור כל אחד.
לפני שהציפורים מצייצות
שניהם ירו את הסיפורים האישיים שלהם בקלילות, הם לא עושים מזה עניין. אצל שחר בת ה-26 אובחן סרטן עצמות נדיר בגיל תיכון ("בהתחלה הרגשתי שאני כל הזמן נתקעת במשהו בצד שמאל של הגוף"), שגרם לכריתת חלק מהאגן שלה, והוא חובר מחדש ביצירתיות של רופאים.
היא שיחקה כדורסל בתיכון, ואולי הייתה הופכת לשחקנית בליגת העל. אבל המחלה הרסה את זה. ובכל זאת, מדובר בספורטאית מלידה, והעולם יצר חיבור בינה לבין החותרת האגדית מורן סמואל. "לימור, זוגתה של סמואל, ממש שיגעה אותי כשהייתי בטיול בדרום אמריקה. לחצה עליי לבוא לארץ ולנסות את הענף. כשהגעתי, ראינו שאני בכיוון טוב והמשכתי עם זה".
שישה אימונים בשבוע, לו"ז קשוח מאוד. איך מתמודדים עם זה?
"צריך ממש לרצות את זה. בעבר הרחוק הספורט הפראלימפי היה מיועד יותר לשיקום. היום הוא הרבה יותר תחרותי ונדרשת השקעה עצומה".
גם הסיפור של סלאח מטורף. כמו זוגתו לסירה, הוא מדבר על הפציעה כאילו היא ממש מאחוריו - כי הוא רואה לפניו את האולימפיאדה: "הספורטאי הנערץ עליי הוא מייקל ג'ורדן, ויש משפט שאומר שאם אתה עושה משהו אז תעשה את זה כמו שצריך".
סלאח הדרוזי מתגורר בשפרעם, נשוי פלוס שתי בנות. אחרי השירות הקרבי בצנחנים עבד ברשות שדות התעופה. בן 41 עם להט של אדם שהתחיל את הקריירה אתמול. ב-2005 הוא נפצע בפיגוע במעבר קרני שעל גבול עזה, כאשר מחבלים חדרו למקום, והוא הסתער עליהם בגבורה. ממש כמו השיר של עידן רפאל חביב: "בכל כוחי ארוץ אליכם ואין בי רחמים".
סלאח חיסל שלושה מחבלים, אבל חטף ארבעה כדורים ברגל שמאל. הוא פונה לבית חולים בהכרה, אבל לאחר מכן עבר ניתוח דחוף שארך 17 שעות. "רק כשראיתי את ההורים שלי עומדים לידי עם חלוקים ירוקים הבנתי שנפצעתי בצורה קשה", הוא מספר.
הספורט, כמובן, נתן לסלאח את הדחיפה לחזור לחיים: "שיחקתי כדורסל עוד לפני הצבא והפיגוע, לא באופן תחרותי. אהבתי להביא את עצמי לקצה. בשיקום חזרתי מהר לעסוק בספורט - הלכתי לשחק כדורסל בכיסאות גלגלים בבית הלוחם חיפה".
בספורט הפראלימפי יש הרבה סקאוטינג, ניסיונות בלתי פוסקים למצוא לספורטאי את הענף הנכון לו, שבו יוכל לממש את הפוטנציאל. המאמנים במרכז דניאל בתל-אביב חיפשו חותר רביעי לרביעיית החותרים, והביאו את סלאח. "לא הבנתי מה זה חתירה, חשבתי שמדברים איתי על שחייה", הוא מודה. שחר צוחקת: "כמו כולם". וסלאח מוסיף: "חשבתי שזה יהיה אימון אחד או שניים בשבוע כמו בכדורסל, אבל מדובר כאן באימונים כל יום. דברים קשים דווקא מאתגרים אותי".
סלאח היה ברביעיית החותרים, אך הפציעה שלו החמירה. כמו גיבורו ג'ורדן, הוא בחר לא לוותר על הענף. ג'ורדן הלך לבייסבול וחזר לכדורסל, סלאח עבר לחתור יחד עם שחר בזוג. הוא נוסע כל יום משפרעם למרכז דניאל וחזרה, אבל הוא ושחר מעידים שהם מקבלים את כל מה שהם צריכים כדי להצליח.
סדר היום שלהם פשוט מטורף: מתעוררים לפני שהציפורים מצייצות, מגיעים למתחם כבר בשש וחצי, יורדים לירקון לאימון של שעה וחצי-שעתיים. לפעמים יש עוד אימון לאחר מכן. וכשאין אימון במרכז דניאל - יש אימון כושר ביתי שהם צריכים לעשות. ועוד לא הכנסנו כאן את הפיזיותרפיה והמעטפת המקצועית. כן, אני יודע שאתם משווים את זה בראש לענף ישראלי מסוים עם כדור, שבו אנחנו לא מצליחים כל כך.
טוב, הגענו לשלב השאלה הבלתי נמנעת, איך עובד החיבור בין בן העדה הדרוזית משפרעם ליהודייה מבית יצחק?
"זאת מערכת יחסים לכל דבר", מתבדחת שחר. "הרגשנו קליק ממש מהרגע הראשון, ישר רבנו", צוחק סלאח. אולי יש ביניהם הבדלים בדת, בגיל ובמגדר, אבל מה שמשותף ביניהם זו הווינריות הבלתי מתפשרת. וזה כנראה חזק יותר מהכל.
סלאח, כדרוזי, מה יש לך להגיד על המאבק של העדה למען שוויון זכויות?
"יש חוסר הוגנות בדבר הזה. הייתי אומר שאנחנו לא מקבלים את הזכויות שמגיעות לנו. אם מדובר בתקציבים, או בהרחבת שטחים לצרכי דיור כדי לפתור את המצוקה הזאת".
המגבלה כמתנה
מה המסר שלכם לילד עם מגבלה, שאולי מבואס בגלל זה ולא רואה תקווה?
שחר: "אגיד לו להאמין בעצמו, גם בכוח הפיזי וגם בכוח הנפשי. הילד הזה אולי עובר את המשבר הכי גדול שלו בחיים, אבל זה לא סוף הדרך. זאת אולי אפילו מתנה. התקופה שהייתי חולה זאת תקופה שאני רואה היום בדיעבד כמתנה. זה הפך אותי להישגית שאני ולשאפתנית שאני ועזר לי לגלות את הכוחות שיש לי. אסור לתת לאף אחד להגדיר אותך".
סלאח מסכים: "הייתי אומר לו שהפציעה היא לא סוף העולם. יכול להיות שאם לא הייתי נפצע, אז לא הייתי יכול להגיע למקומות שהגעתי אליהם".
שחר, האם את ממליצה לאותו ילד לנסות להיות ספורטאי מקצועי?
"ברמת העיקרון כן, אבל אתה צריך באמת לרצות את זה. זה לא קל, זה כל הזמן להיות עם הרגל על הגז. אסור לך לוותר לעצמך".
תכניסו אותי רגע לראש שלכם, מה הרגשתם כשעשיתם את הקריטריון והבנתם שאתם ספורטאים אולימפיים שנוסעים לפריז?
סלאח: "בהזדמנות הראשונה פיספסנו את הכרטיס לפריז ב-32 מאיות. נשארו רק שני כרטיסים, עשינו סוויץ' בראש - אמרנו שניקח את זה בזכות ולא בחסד".
שחר: "כשאני נזכרת בזה יש לי צמרמורת, נתתי את הנשמה בשנתיים האחרונות וזה הצליח. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלנו - ועשינו את זה. אושר גדול".
אתם מתחילים לחשוב על הכפר האולימפי, שתהיו בתחרות הכי גדולה בעולם?
סלאח: "אנחנו לא רוצים רק להגיע למשחקים, אנחנו רוצים לעלות על הפודיום. כשעושים משהו צריך לעשות את זה עד הסוף".
שחר: "נתתי לעצמי יומיים להתלהב מזה שהגענו לאולימפיאדה וזהו, הגישה השתנתה. רוצים להשיג את המדליה. אנחנו רוצים שדגל ישראל יונף הכי גבוה. זה מאוד חשוב בתקופה הזו".
כשאת אומרת שהדגל יונף הכי גבוה, את מתכוונת למדליית זהב?
שחר: "מדליית ארד היא ריאלית, אבל אנחנו מכוונים לזהב".
אני מרגיש שתרמתי את חלקי במאמץ עכשיו, יצאתי עם הבטחה שיביאו לנו מדליה.
