הסיוף הישראלי חוזר לאולימפיאדה. לראשונה זה 16 שנים סייף ישראלי, יובל פרייליך, ייקח חלק באירוע השיא של הספורט העולמי ויעלה לזירה במשחקים האולימפיים בפריז. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה בבייג'ינג 2008, אז ייצגו את ישראל דלילה חתואל (רומח) ונעם מילס (דקר). פרייליך עצמו היה אז רק בגיל בר־מצווה, וזכה באותה שנה באליפות ישראל בסיוף עד גיל 13.
ב-2019 הוא הוכתר כאלוף אירופה והיה במרחק נגיעה מאולימפיאדת טוקיו, אבל לא הצליח להשיג את הקריטריון. בגיל 29, הוא כבר לא פיספס את ההזדמנות והבטיח את מקומו במשלחת הישראלית שיוצאת לצרפת.
פרייליך: "זה הקמפיין השלישי שלי, ניסיתי לפני טוקיו גם את ריו. הזכייה במדליית זהב באליפות אירופה נתנה לי פור משמעותי מבחינת הניקוד, פשוט לא הייתי מספיק יציב לאורך כל העונה. מתוך תשע תחרויות הקמפיין הזה, למשל, הייתי פעמיים מקום שמונה, שלוש פעמים מקום 16 וזכיתי במדליית זהב בגראנד פרי בדוחא. האכזבה שלא הצלחתי להגיע לטוקיו הייתה עצומה, במיוחד כשהתחלתי את העונה כאלוף אירופה. באופן אישי, לא יכולתי לצפות באולימפיאדת טוקיו".
ובכל זאת יצאת לעוד קמפיין.
"זה היה מאוד קשה. יש איתי עוד אנשים, כמו משפחה ואנשי צוות, שחווים איתי את זה שקריירה של ספורטאי מורכבת לרוב מכישלונות ואכזבות. ההגעה לפריז היא אחד מרגעי ההיילייטס של הקריירה שלי. לא הייתה אצלי המחשבה להפסיק אף פעם כי ידעתי שיש לי עוד מה לתת".
אם כבר הזכרת את דוחא, ציפית לחשיפה כזו למדליה שלך שם והשמעת התקווה בבירת קטאר?
"עשו מזה עניין, זה מעולה לסיוף. אני שמח שזה היה במדיות השונות והעלה חיוך בתקופה מאוד לא פשוטה. יש לי זכות שאין כמותה לייצג את מדינת ישראל. כשאני עולה לסייף יש לי את ישראל על הגב, יש מגיני דוד. אני אסיר תודה שאני יכול להיות נציג של ישראל אפילו בענף הכי אזוטרי, זאת התרומה שלי לבניית הסיוף, הספורט, החברה והפרויקט הציוני. ענף קטן, שולי, אבל ככה אני רואה את המקום שלי".
המלחמה בישראל נתנה לניצחונות יותר משמעות?
"היה קשה, אבל בפרופורציות. אנשים אחרים מתמודדים עם דברים קשים, הספורט זה משחק ילדים. חשוב שיהיו נציגים גם בתקופה הזו, אבל עם כל הכבוד לספורטאים ולמשחקים האולימפיים, חשוב לזכור שיש לוחמים אמיצים וגיבורים, משפחות שכולות, חטופים, משפחות של חטופים, שהשם ישמור, אני מסיר בפניהם את הכובע איך הם מתמודדים".
המשפחה תבוא לראות אותך מתחרה במשחקים בפריז?
"הם הזמינו כרטיסים ובתי מלון עוד בקיץ שעבר, חצי שנה לפני שקבעתי את הקריטריון. הם ידעו משהו שאני לא ידעתי. כשקבעתי את הקריטריון התווספו עוד אנשים מהמשפחה המורחבת".
בטלוויזיה הסיוף במשחקים האולימפיים נראה מרהיב עם התפאורה. מצפה לזה?
"נכון שיש הנגשה לצופים עם התאורה וכל מה שמסביב, אבל אני יודע שהאתגר הוא להתמודד עם יותר מתח, לחץ, תקשורת ורעש. אני מתכונן מנטלית לדבר הזה, כי מבחינה טכנית עם סיוף אני בסדר. בסוף מה שחשוב זה לסייף".
התאהבתי במאמנת
את החרב פגש פרייליך לראשונה בהיותו בן חמש. זה קרה בסידני, כשהזאטוט יובל צפה במשחקים האולימפיים שאוסטרליה אירחה בעת שמשפחתו התגוררה במדינה בשל ההתמחות של אביו. "אני ממש זוכר את השיחה עם ההורים שלי. הם הציעו מה שנקרא בתרגום 'מלחמת חרבות', אמרתי: כן, אני רוצה לעשות את זה. חשבתי שזה כמו בסיפורים. אחרי האימון הראשון היה לי כל כך כיף ששאלתי את המאמנת מתי אני לומד לזרוק את החרב. היא ענתה שלא עושים את זה, שסיוף הוא ענף עם מסלול, מודרני, בלי שום סיבוב ושום זריקה".
בזיכרון של ילד זה בטח מבאס.
"זה באמת היה ככה בהתחלה. התאהבתי במאמנת האוסטרלית, היא ידעה איך לגשת אליי. התלהבתי מהדקירה, יש לה רעש נקי, נעים. עם השנים הבנתי שזה ענף מקצועני, שמשתתף באולימפיאדה והמשכתי איתו".
ואז המשפחה חוזרת ארצה. התחלתם לחפש חוג?
"חזרנו לנווה דניאל, שזו התיישבות בגוש עציון ליד ירושלים. חיפשתי מועדון, לא חוג. נמצא מועדון בירושלים, שם עברתי מסגנון הרומח לדקר והיה שם מאמן מקסים בשם פאשה יבדוקימוב. הגעתי בהתחלה למאמן אחר עם אבא שלי כשאני עם כיפה על הראש, הוא אמר: 'אין סיכוי שהוא יצליח להתחרות, הוא ילד דתי'. פאשה לקח אותי תחת חסותו, קלט שיש לי משמעת, ואימן אותי במשך חמש שנים ואז עברתי לכפר־סבא".
מועדון יותר מקצועני?
"הרבה יותר מפואר מבחינת הדקר. דורון לויט ואוהד בלוה, המאמנים שם, שיפרו אותי מאוד, שם הייתה קפיצה מאוד משמעותית אצלי. הייתי לומד בירושלים, מסיים שם בארבע וחצי, נוסע לכפר־סבא, מתאמן שלוש שעות, עולה חזרה ומגיע הביתה לקראת אחת עשרה וחצי בלילה כדי לקום ללימודים יום אחרי. זאת הייתה התקופה הכי טובה שלי בסיוף, כל כך כיף".
בזירה הבינלאומית איפה היית?
"בגיל קדטים רשמתי את ההישג המשמעותי הראשון באליפות עולם: מדליית ארד. זה היה בשבת. הצלחתי, והיה פרסום על זה. בבית הספר לא אהבו את זה שסייפתי בשבת, זה אסור".
נושא השבת נכרך בקריירה של פרייליך כבר מתחילתה. בגיל 13, לאחר שזכה באליפות ישראל, הגישה משפתו עתירה לבג"ץ בטענה שאיגוד הסיוף הישראלי מפלה את פרייליך בכך שתחרויות רשמיות נערכות בשבת, ומכיוון שהוא ספורטאי שומר מצוות נמנע ממנו להשתתף בתחרויות ולהישלח לאחר מכן לתחרויות בינלאומיות. בג"ץ הוציא צו זמני לטובת פרייליך, אבל תוקפו פקע לאחר כשנתיים והסייף הצעיר נאלץ להתחרות גם בשבתות.
פרייליך: "אם את שואלת את דעתי זה אבסורד לחלוטין, לא סביר בעליל, שבמדינה שלנו יש תחרויות בשבת. ספורטאים דתיים פורשים, לא יכולים להמשיך. מה קורה כשמגיעים לתחרויות בינלאומיות? אולי בכלל הספורטאי לא רוצה להיות כזה, אלא להתחרות רק בארץ. מבחינתי, חבל שספורטאי מפספס את ההזדמנות להתחרות בארץ. זה האיזון בין דת ומדינה ואפשר לפתור את זה. זה לא כפייה דתית. זה לא נכון לכפות על ספורטאים דתיים לחלל שבת".
הנושא הזה בוער כל כך בפרייליך והוא עדיין זוכר היטב את אותו יום שישי באשקלון, בעודו משתתף כנער בתחרות שזלגה אל תוך השבת. משפחת פרייליך התארגנה לתחרות מראש, הזמינה חדרים במלון בעיר, כשהמטרה הייתה לקבל את השבת מיד בתום התחרות. יובל הגיע לחצי הגמר כשהשבת עמדה להיכנס, והוא נאלץ להגיד למארגנים שהוא הולך. הם לא ניסו לשכנע אותו להישאר, רק אמרו לו להתראות. "הייתי ילד בן 15, לא היה לי מה להגיד. אבא שלי ואני עמדנו במרפסת של המלון כשאני בוכה. הוא אמר לי שיעשה מה שהוא יכול כדי שאתחרה. זה היה מאוד קשה".
שבת זה היום החופשי במדינה, אתה מבין את הצד השני?
"כמובן, אי־אפשר להגיד ישר שעוברים ליום חול. יש חיילים, לימודים, עבודה, אילוצים כלכליים. עדיין, צריך למצוא את הפתרון ולא השקיעו מספיק מאמץ כדי למצוא אותו".
תשכחו מטיקטוק
פרייליך כבר לא מסתובב עם כיפה (מכנה אותה 'כיפה שקופה') והרבה זמן לא היה בבית הכנסת, אבל מקווה בסוף הקריירה להיות בין אלה שיעזרו לפתור את הסוגיה. כעת, כשהוא עורך דין במקצועו, ובלימודיו התעמק במשפט חוקתי, הוא מבין בנושא הרבה יותר.
לתל־אביב עבר לפני מספר שנים כדי לסיים את הלימודים, אבל למרות הפיתויים מסביב הוא מקפיד לאכול כשר: "אין לי שום דחף להגיד שהייתי דתי ואני רוצה להתנסות. אני מבין שיש ישראלים שאוכלים בייקון, פירות ים והכל בסדר. שכל אחד יבחר לאכול מה שהוא רוצה".
בתחילת הקריירה סירבת להיחשף, פתאום נפתחת.
"לא רציתי שיפריעו לי. בדיעבד יכולתי לשחרר וליהנות. עכשיו כשהמשחקים האולימפיים מתקרבים זאת הזדמנות טובה לשווק את יובל ואת הסיוף. הייתי שמח למצוא ספונסרים, אבל אני לא ברשתות החברתיות, תודה לאל".
למה?
"סגרתי את הפייסבוק ואין לי אינסטגרם. בתפיסה השמרנית והמצומצמת אני מעדיף לא לשתף פעולה עם הרשתות החברתיות. אני לא מסוגל. אולי אני טועה, כי אני יכול להרוויח כסף ופרסום מהטיקטוק וגם יתוודעו לסיוף, אבל זה פחות מעניין אותי".
