כדי להבין את ההשפעה העצומה של אולימפיאדת פריז 1924 מבחינה תרבותית, גלובלית, כלכלית, מגדרית וספורטיבית, צריך לשים אותה בתוך הקונטקסט הכללי של החיים בבירה הצרפתית בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה.
פריז שלפני 100 שנה הייתה עיר שהכריחה את עצמה לחיות עד הסוף את החיים הטובים. השנים הללו מכונות "השנים העליזות" או "השנים המטורפות". אמריקאים רבים, "הדור האבוד" כפי שכינתה אותם הסופרת גרטרוד סטיין, חיו באירופה בשנות העשרים, ביניהם ארנסט המינגוויי, פ. סקוט פיצג'רלד וקול פורטר. הם השתקעו בעיר, ניצלו את הדולר החזק כדי לחיות חיי הנאה ומותרות במחיר נמוך, וברחו מחוק היובש והשמרנות בארצם לטובת המתירנות והחופש. שחורים שחזרו מהמלחמה וקצה נפשם בגזענות כלפיהם במולדת, נהרו והביאו את בשורת הג'אז. מהגרים מכל העולם גילו את האור, ביניהם בחור צעיר שעובד כשף בקונדיטוריה בעיר, הו צ'י מין, שיהפוך בעתיד למנהיג וייטנאם.
9 צפייה בגלריה
אולימפיאדת פריז 1924. משחקים בעיר החופש
(צילום: Central Press, Hulton Archive, Getty Images)
הפשיזם צמח לצידו של הקומוניזם. תנועות לשחרור האישה ולמען זכויות האדם קמו לצד גופים שחיקו את הקו קלוקס קלאן באמריקה. הפוליגרף הומצא, ולצידו התת-מקלע. נמצא חיסון לשחפת ולצידו טיפול חדש לסוכרת, האינסולין. פורסמו הספרים "הר הקסמים", "דוקטור דוליטל" ו"יוליסס".
פותחה טכנולוגיה חדשה לשידורי הרדיו המאפשרת אפיק שידורים ותקשורת חדש ומיידי. ב-1920 שודרה תוכנית הרדיו הראשונה, ובאותה שנה נולדה תחנה מסחרית. שנתיים לאחר מכן, BBC הופכת לרדיו הלאומי הראשון בתבל, ובאותה שנה עולה הפרסומת הראשונה, באורך של עשר דקות, על גלי האתר. הרדיו מביא את בשורת שידורי הספורט הישירים, מפיץ לעולם מוזיקה פופולרית ומאיץ את הכלכלה הגלובלית על ידי פרסומות מסחריות.
פריז ההיא נתנה את הטון בתחום האופנה, בעיקר לבוש שהעיד על מהפכה נשית עם הזכות להצביע ולעודד במגרשי ספורט. פתאום נשים יכלו ללבוש שמלות נועזות, כל יום, כל היום. זו האישה החדשה, המרדנית, המשתחררת מכבלי הוויקטוריאניות, שמשתמשת בקוסמטיקה, ומרשה לעצמה תסרוקות קצרות עד קו הסנטר. האישה הזו זכתה לכינוי "פלאפרית" - נועזת יותר, עצמאית יותר כלכלית, רווקה (עובדה שגם נכפית על המציאות בשל מותם של גברים רבים במלחמה).
קוקו שאנל רשמה את הפריצה הגדולה אחרי שעיצבה, תרתי משמע, את האישה המודרנית. סגנונות הארט דקו והבאוהאוס פרחו, תרבות בתי הקפה גאתה, קברטים ומועדוני ריקוד הפכו לתרבות פנאי מועדפת. זו תקופה של שחרור וליברליזם, הכלכלה פרחה עם שלל רעיונות חדשים. תקופה של אופטימיות. לתוך הסיטואציה הזו נכנסת אולימפיאדת פריז 1924.
9 צפייה בגלריה
מצעד המשלחות ביום פתיחת האולימפיאדה
(צילום: Central Press, Hulton Archive, Getty Images)
מדליית זהב בפיסול
זו הייתה הפעם השנייה שבה אירוע הספורט הגדול בעולם הגיע לעיר האורות, והאחרונה שבה המשחקים אורגנו על ידי פייר דה קוברטן, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי ומי שהחיה מחדש את רעיון המשחקים האולימפיים ב-1896.
התאחדויות הספורט התחילו לייסד חוקים וסטנדרטים למשחק, והמדינות המשתתפות קבעו זמנים והישגים שהספורטאים היו חייבים לעמוד בהם כדי לוודא שהן שולחות רק את המובחרים ביותר. 3,089 ספורטאים השתתפו במשחקים ב-1924, לעומת 10,500 שיגיעו 100 שנה לאחר מכן לבירת צרפת. רק 135 היו ספורטאיות. בפריז 2024 מספר הנשים והגברים יהיה שווה - לראשונה בהיסטוריה. 44 מדינות השתתפו במשחקים, לעומת 29 מדינות בלבד ארבע שנים קודם לכן (206 משלחות יגיעו השנה). הספורטאים התחרו על 126 מדליות ב-17 ענפים, לעומת 329 מדליות ב-39 מקצועות הקיץ.
יותר מ-19,000 צופים נדחסו לפני מאה שנה ב"איב דו מנואר" ששופץ ויארח הקיץ את טורניר הוקי השדה, כדי לצפות בטקס הפתיחה, ובסך הכל הגיעו למשחקים אז 625 אלף איש, לעומת 15 מיליון הקיץ. בנושא הזה לא קיימת השוואה, אבל גם דרכו ניתן לראות את הזינוק העצום בפופולריות של המשחקים, כאשר יותר ממיליארד אנשים ברחבי העולם עתידים לצפות בטקס הפתיחה שייערך בסירות במסלול של שישה קילומטר לאורך נהר הסיין.
ליד האצטדיון המרכזי נבנו עשרות בקתות ובתוכן מיטות, מקלחות ושירותים. לצידן הוקמו סוכנות דואר, סוכנות להמרת כספים, ביתן לשליחת טלגרמות, מספרה ומסעדה. שם שהו הספורטאים. זו למעשה הולדתו של הכפר האולימפי המודרני. 724 עיתונאים הגיעו לכסות את המשחקים ששודרו לראשונה ברדיו. באותה אולימפיאדה נולדה גם הבריכה אולימפית, באורך 50 מטר, שמסלוליה הופרדו על ידי מצופי שעם.
אולימפיאדת 1924 הייתה בוננזה של רעיונות, סיעור מוחות בלתי נפסק. חלקם נשאר עד היום וחלקם בוטל. בפריז של אז חילקו מדליות על אמנויות שירה, פיסול, ציור, ארכיטקטורה, כתיבה. אבל מול האוונגרד הזה, שנפסק אחרי אולימפיאדת 1948, גם קמו יוזמות ששרדו את ממד הזמן כמו אולימפיאדת החורף וטקס הסיום של המשחקים. אבל האולימפיאדה ההיא עמדה בעיקר בסימן טכנולוגיות השידור החדשות שהציעה וכתיבת עיתונות ספורט חדשה ומהפכנית, שהביאה לעולם את הספורטאי כגיבור.
הרולד אברהמס, יהודי-בריטי שסבל מאנטישמיות באוניברסיטת קיימברידג', זכה במדליית הזהב בריצת 100 מטר מול תחרות אדירה מצד האמריקאים. הוא גם סייע לבריטניה לזכות במדליית כסף במרוץ השליחים. חברו לנבחרת, אריק לידל, היה אמור להתחרות נגדו ב-100 מטר, אבל כיוון שהיה נוצרי אדוק ומאחר שהגמר נערך ביום ראשון - הוא פרש. לידל זכה בכסף ב-200 מטר, ובניסיון האחרון שלו, בריצת 400 מטר, זכה בזהב וקבע שיא עולמי חדש למרות ששובץ לזנק מהמסלול החיצוני ביותר. אחרי האולימפיאדה חזר לידל הסקוטי לעבודה מיסיונרית בסין, ונהרג במחנה עבודה ביפן ב-1945. סיפורם של אברהמס ולידל תורגם לסרט "מרכבות האש" שזכה ב-1981 בארבעה פסלוני אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר והפסקול הטוב ביותר למוזיקה האלקטרונית של ונגליס.
הסיפור של לידל ואברהמס אולי היה שווה מספר אוסקרים, אבל השניים היו רחוקים מלהיות הספורטאים המפורסמים ביותר באולימפיאדת 1924. פאבו נורמי, "הפיני המעופף” שזכה בשלוש מדליות זהב ואחת מכסף ארבע שנים קודם לכן באנטוורפן, לקח הפעם זהב ב-1,500 מטר עם שיא אולימפי חדש, ו-55 דקות לאחר מכן סיים ראשון גם ב-5,000 מטר. נורמי הוסיף עוד שלוש מדליות זהב: ב-3,000 מטר ובמרוץ שדה קבוצתי ואישי. התחרות האחרונה התקיימה בחום של 45 מעלות, ומתוך 38 המשתתפים רק 15 סיימו את המרוץ. שמונה מהם פונו מקו הסיום על אלונקה לרכבי הרפואה.
המתחרה העיקרי של נורמי היה בן ארצו ויל ריטולה, שסיים עם ארבע מדליות זהב (כולל שיא עולם וניצחון בחצי הקפה ב-10,000 מטר) ושתי מדליות כסף, אחת מהן ב-5,000 מטר, שבה פיגר אחרי נורמי ב-0.2 שניות. פיני נוסף, אלבין סטנרוס, זכה במרתון שבו נקבע סופית אורכו של המסלול - 42,195 מטר. ואילו הפיני היהודי אליאס כץ זכה בזהב קבוצתי ובכסף אישי, ומאוחר יותר עלה לישראל ונרצח ב-1947 על ידי מתנקשים ערבים בעזה בעודו משרת כמקרין סרטים בצבא הבריטי.
מטרזן עד טיטאניק
אבל גם הפינים המעופפים למרחקים קצרים וארוכים וגם האצנים הבריטים, ואפילו באד האוזר האמריקאי שהדהים עם זהב כפול בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס והרולד אוסבורן שקטף זהב כפול בקפיצה לגובה ובקרב-10, החווירו לעומת שחיין אחד.
ג'וני ווייסמילר נולד בהונגריה וכילד היגר עם משפחתו לארה"ב. כדי להיות חלק מהמשלחת האמריקאית הוא היה חייב להוכיח כי נולד בה. 60 שנה לאחר מכן גילה תחקיר עיתונאי שווייסמילר זייף את ניירותיו של אחיו הצעיר, שכבר נולד בפנסילבניה, וכך זכה בכרטיס המיוחל לאולימפיאדה.
אם המשלחת האמריקאית עצמה עיניים לתרמית, הרי שהייתה לה סיבה טובה לכך. כבר ב-1922 היה ווייסמילר האדם הראשון שירד מדקה ב-100 מטר חופשי. הוא שחה את המרחק ב-59 שניות בפריז וזכה בזהב, והוסיף לו עוד שתי מדליות מוזהבות ב-400 מטר חופשי וב-4x200 חופשי. כחבר בנבחרת הכדורמים האמריקאית, ווייסמילר זכה גם בארד. הוא הוסיף לעצמו 52 מדליות זהב בתחרויות לאומיות, שבר 67 שיאי עולם וזכה בעוד שתי מדליות זהב באמסטרדם 1928. לאחר שפרש פתח קריירה קולנועית וזכה לתהילת עולם בסרט "טרזן איש הקופים" כשלוהק לתפקיד הראשי. ווייסמילר הופיע בתפקיד בעוד 12 סרטי המשך.
צ'ארלס וויליאמס השווייצרי היה מהאבות המייסדים של התאחדות הטניס הבינלאומית. כשבנו ריצ'רד נוריס וויליאמס נולד ב-1891, האב לימד אותו איך לאחוז במחבט לפני שלמד לזחול. וויליאמס ג'וניור היה אלוף שווייץ לנוער כבר בגיל 12, ובגיל 21 רצה להתאמן ברמה גבוהה יותר ולהתחיל את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. ב-10 באפריל 1912 עלו האב ובנו על אונייה בנמל שרבורג בצרפת, שאמורה הייתה להוביל אותם לאמריקה. שם האונייה: טיטאניק.
ארבעה ימים לאחר מכן, בעודו חוזה באביו טובע על הסיפון, קפץ ריצ'רד 12 מטר למים בטמפרטורה של מינוס שתי מעלות, הועלה על סירת הצלה והרופאים הציעו לכרות את רגליו הקפואות. "אני אצטרך את הרגליים הללו", צעק עליהם וסירב בתוקף להמלצתם. 12 שבועות לאחר מכן, וויליאמס הפסיד בחמש מערכות לניצול אחר של הטיטאניק. הוא זכה בתחרויות גראנד סלאם והוליך את אמריקה לזכייה בגביעי דייויס. ב-1924 חבר להייזל הוצ'קיס וויטמן וזכה בזהב בזוגות מעורבים בפריז.
אחרי אותה אולימפיאדה הוצא טורניר הטניס מהמשחקים האולימפיים בשל מחלוקות בין ההתאחדויות, וחזר אליהם רק ב-1988. גם הראגבי נפרד ב-1924 מאירוע הספורט הגדול בעולם עם ניצחון אמריקאי בגמר על המארחים, וחזר רק אחרי 92 שנה, בריו 2016.
נבחרת הכדורגל של אורוגוואי זכתה בזהב לאחר 0:3 בגמר על שווייץ בכיכובו של חוסה ליאנדרו אנדרדה, שנבחר לשחקן הטורניר. אורוגוואי שמרה על מעמדה ארבע שנים לאחר מכן, וב-1930 זכה אותו שלד שחקנים במונדיאל הראשון בהיסטוריה, שאותו אירחה אורוגוואי עצמה.
הקיטוב נשאר עד היום
אולימפיאדת פריז 1924 הייתה הצלחה אדירה, והעירייה והרשויות הצרפתיות הבינו מיד את גודל האירוע. גם הפרידה מדה קוברטן הפריזאי, המייסד של המשחקים המודרניים ומי שהצליח להחזיר את המשחקים למדינה, גם השתתפות המונית של מדינות וספורטאים, וגם חשיפה של התחרויות בשידור חי ברדיו - הכל היה שווה 10 מיליון פרנק למארגנים. זו הייתה פלטפורמה מצוינת לשווק את פריז וצרפת אחרי המלחמה.
המארגנים הבינו את הפוטנציאל, וניבאו את ההתפתחויות הטכנולוגיות. הם ניכסו לאולימפיאדה את האימרה "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". המשחקים ב-1924 היו הראשונים שבהם הוועד האולימפי הבינלאומי שריין לעצמו את כל זכויות הצילום והתיעוד. בעתיד (ועד היום) זה יהיה חלק נכבד מהתקציב של האולימפיאדות. למרות נוכחות של כמעט 60 אלף צופים מדי יום, המשחקים הסתיימו בגירעון גדול, אבל האולימפיאדה הזו הניחה את אבני היסוד לאירוע שיהפוך למדפסת כסף עד היום.
אבל זה לא רק עניין כלכלי. המשחקים ב-1924, אחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני עליית הנאציזם והפאשיזם ביבשת, היו הפעם הראשונה שבה הפכו לאלטרנטיבה פוליטית. אפשרות לפתור מחלוקות בין מדינות, מלחמה נטולת כלי נשק והרוגים. המספר הגדול של המשתתפים והכיסוי התקשורתי הצליחו לקרב בין אנשים, לשבור חומות ודעות קדומות.
מהבחינה הזו, לאור עליית הימין הקיצוני בכל רחבי היבשת, הפילוג בין מדינות העולם, והמלחמות והעימותים הרבים, כמעט שאין הבדל בין פריז של אז וזו הנוכחית. היום אנחנו חיים בתקופה הרבה יותר צינית ודיגיטלית, אבל אף אחד לא בונה על האולימפיאדה שתעזור לפתור או לשפר משהו, אלא רק שתעמוד בפני עצמה כאירוע ספורטיבי בינלאומי עם שיאים, ובלי תקריות חריגות או פעולות טרור חלילה.
גם אז, כמו היום, החברה הצרפתית הייתה מקוטבת ועמוסה במשברים פוליטיים: מצד אחד השמאל הקיצוני שהאשים את השוק החופשי בעוני בקרב שכבות רבות בציבור ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולצידם אנשי תנועת הדאדא, פציפיסטים שהתנגדו לאורח החיים הבורגני והנהנתן שהיה נהוג אז; מולם נעמדו אנשי הימין הקיצוני, שראו בעצירת השמאל כמשימה לאומית עליונה ושאבו השראה מהתנועה הפשיסטית שהחלה לעשות את צעדיה הראשונים באיטליה. הקיטוב הזה נמשך בצרפת עד מלחמת העולם השנייה, שבה הגיעה המדינה לרגעיה החשוכים ביותר מבחינה צבאית ומוסרית. יהודים אז, כמו עכשיו, ראו את קורות חייהם רועדות.
התקופה שבין המלחמות היא הפוגה של החיים הטובים בפריז ובצרפת כולה. האולימפיאדה היא חלק מהתקופה הזו, אתנחתא בידורית-ספורטיבית שהולידה אינספור סיפורים שתרמו להפיכתם של המשחקים למה שהם היום. גם לאולימפיאדה שעומדת בפתח קיים פוטנציאל עצום להוליד קלאסיקות. השאלה, גם מאה שנה אחרי, היא מה יקרה לפריז ולחברה הצרפתית כשהחיים האמיתיים יחזרו למסלולם.
