עמית אלור, מתאבקת יהודייה-אמריקנית בת 20, היא החל מהערב (שלישי) אלופה אולימפית. אלור גברה 0:3 בגמר בפריז על מירים ז'ומנזארובה מקירגיסטן בקטגוריית המשקל עד 68 ק"ג. לא מפתיע כל-כך, אחרי הכל מדובר באלופת העולם בשנתיים האחרונות, שמראש סומנה כפייבוריטית הברורה לזכות בזהב האולימפי.
אלור היא בתם של שני ישראלים שהיגרו לארה"ב. אביה, יאיר, לשעבר אלוף ישראל בהדיפת כדור ברזל, עבר עם רעייתו אילנה לאמריקה בשנות ה-70, ומאז גידלו השניים משפחת מתאבקים מפוארת. עמית, הצעירה מבין חמישה אחים ואחיות, היא גולת הכותרת שיצאה ממנה.
רבים בישראל נחשפו בשבועות האחרונים לסיפורה של אלופת העולם, הקשר ההדוק שלה לארץ וגם על הרצון בוועד האולימפי הישראלי לשכנע אותה לייצג את ישראל באולימפיאדות הבאות. היא בעצמה סיפרה כי "דיברתי רק עברית עד שהלכתי לגן המקומי. אני חושבת שהבנתי את ההשפעה של להיות ישראלי ויהודי מבחינה תרבותית רק כשהתבגרתי. לעיתים קרובות הייתי מרגישה לא בנוח לומר לאחרים שאני יהודייה, אבל עכשיו זה משהו שאני גאה בו. אני מאמינה שלא הייתי האדם שאני היום ללא הרקע היהודי שלי.
"אני מייצגת את ארה"ב וגם את ישראל. אני ישראלית ואמריקנית, חשוב לי אחרי מה שראיתי ב-7 באוקטובר, לגרום לשמחה בישראל. אני יודעת שאם אייצג את ישראל זה ישמח את ההורים שלי שיהיו גאים וגם אהיה גאה בעצמי. ישראל זה הבית השני שלי".
ב-2009, כשעמית הייתה רק בת חמש, פורסם בהרחבה במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" סיפורה המרתק של משפחת אלור. האב, יאיר, שבינתיים הלך לעולמו ב-2022 ולא זכה לראות את בתו קוטפת מדליית זהב אולימפית, סיפר על חייו, על המעבר לארה"ב והחיים שם, ובעיקר על משפחת המתאבקים שגידל. גם בניו הגדולים יותר, אושרי ואורי, מספרים על אהבתם ותשוקתם לספורט הזה, וגם על הביקור בישראל ב-2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה.
הכתבה, מאת יהודה שוחט, מובאת כאן במלואה.
***
במרחק של כמה אלפי קילומטרים מכאן מתיישבים בני משפחת אלור (מקלר) לארוחת שישי בערב ומסמנים את היעד הבא – אולימפיאדה. אם אפשר, כמייצגי מדינת ישראל.
וזה לא עניין של מה בכך, ארוחת שישי אצל המשפחה מקליפורניה. נסו אתם להאכיל שישה ילדים, שארבעה מהם שוקלים יחד יותר מ-450 ק"ג ומוציאים מאות קלוריות ביום על היאבקות, הרמת משקולות ואיסוף מדליות באליפויות ארה"ב השונות.
סביב השולחן אפשר למצוא את רוני (בת 100 ,18ק"ג,( סגנית אלופת ארה"ב לנוער בהיאבקות חופשית ואחת הטובות במדינה בהרמת משקולות; אורי 125 ,16.5) ק"ג על 186 ס"מ,( אלוף ארה"ב לקדטים בהיאבקות בסגנון יווני-רומי; אושרי 145 ,15) ק"ג על 196 ס"מ,( מהמדורגים הבכירים בארה"ב בהיאבקות ושחקן פוטבול בתיכון; אביב 100 ,12) ק"ג,( אלוף קליפורניה לגילו בהיאבקות; עמית ,(5)שעושה את צעדיה הראשונים בעולם ההיאבקות; והאחות הגדולה גילי ,(24)סייפת לשעבר, שבחרה בחיים שפויים יותר ועושה בימים אלה דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת ברקלי.
כדי להבין איך הפכה משפחת יורדים ישראלית לאצולה של ההיאבקות האמריקנית, צריך לחזור אחורה בזמן, לתחילת הקריירה של האב יאיר אלור (לשעבר מקלר,( שמגדל את החבורה בביתו בלוס-אנג'לס. בשנות ה70- ותחילת ה80- הוא נחשב לאחד האתלטים הטובים בישראל, בעיקר בכל מה שקשור להטלת והשלכת דברים – כדור ברזל, פטיש, דיסקוס.
איידהו שלו
אלור, אלוף הארץ לשעבר בהדיפת כדור ברזל, החזיק בשיא הישראלי לבוגרים (18.34)משנת 1975 עד 1990, ועד היום (מועד פרסום הכתבה ב-2009) רשומים על שמו השיאים באולם 18.31)מ(1984- ועד גיל 17.54) 23 מ.(1979- בנוסף, התוצאות שלו ביידוי פטיש ובזריקת דיסקוס עדיין מופיעות ברשימת התוצאות הטובות ביותר בהיסטוריה הציונית.
"התוצאות שלי היו מאוד טובות יחסית לתקופה," הוא משחזר. "בזמנו זה היה הכי טוב באסיה. אבל בגלל שלא לקחתי הורמונים לא התקדמתי. שברתי את השיא לבוגרים בגיל 18-17 ובאוניברסיאדה ב1983- כולם פחדו ממני, כולל מייק קרטר, עד שהם ראו אותי הודף והבינו שזה לא כל כך נורא."
ממש בשיא הפריצה שלו, התגייס אלור לצה"ל ושירת כמדריך כושר קרבי. פציעה לא קלה ")עד היום אני צולע בגלל זה(" גרמה לו להרהר בהמשך הקריירה, וקצת אחרי השחרור הוא החליט לצאת לדרך חדשה, לא לפני שטלטל עוד כמה שיאים בספר, על רגל אחת.
"התחתנתי כבר בגיל ,22ובשלב מסוים החלטתי ללכת חזק על לימודים ועל תארים מסוג אחר," הוא מסביר את הפרישה המוקדמת. "נסענו לאוניברסיטה באיידהו, ובמשך ארבע שנים עשיתי תואר ראשון ושני במינהל עסקים, ובמקביל שברתי שיאים גם במכללה."
אז יכולת להמשיך עוד קצת בספורט, לא?
"לא יכולתי. באותם ימים לא הייתה תמיכה בספורט כמו שיש היום, וגם היה לי מאוד קשה להתחרות בכל הספורטאים שלקחו הורמונים. במקביל גם למדנו וגם נולדה הבת הגדולה גילי, ואחר כך שאר הילדים. עד היום אני קורע את התחת ועובד, כי יש לי משפחה גדולה."
דווקא אז, אחרי התואר, עוד עשה ניסיון לחזור לישראל, לבאר-שבע. "למרות שהייתה לנו מלגה לדוקטורט בארה"ב, החלטנו לנסות ללמוד בארץ," הוא משחזר".הבעיה היא שאחרי חמישה חודשים המלגה נגמרה ונאלצנו לחזור לארה"ב, למלגות שחיכו לשנינו שם."
בסופו של דבר, את הדוקטורט הוא לא השלים. קצת קשה, כשבבית יש פס ייצור לאלופי היאבקות. יאיר התחיל לנהל פרויקטים של פיתוח ובנייה בקליפורניה, וברקורד שלו אפשר למצוא בתי מלון, שדות תעופה ובניינים שונים. בבית הוא גידל ילדים, גבוהים וחזקים. רוני הייתה הראשונה לנצל את הפוטנציאל, והחלה להתחרות בהרמת משקולות. אחיה הקטן אורי ראה כי טוב. "הייתי כבר בכיתה ט,"' הוא מספר, "ומאמן ההיאבקות ראה אותי בתיכון ואמר שהם צריכים מישהו בגודל שלי לנבחרת. מכיוון שאני גם גדול וגם חזק, זה הסתדר מצוין."
בקיץ שעבר, חודשים ספורים בלבד אחרי שעשה הסבה, הצליח אורי להתברג במקום החמישי באליפות ארה"ב בהיאבקות בסגנון יווני רומי. בחודש שעבר הוא כבר זכה במקום הראשון בקדטים. "ידעתי שאם בשנה הראשונה שלי באותה קבוצת גיל סיימתי חמישי, יש לי סיכוי טוב להצליח. הזכייה הייתה מאוד מרגשת ומשמחת. זה הוכיח לי שהעבודה הקשה במשך השנה משתלמת."
באותה תחרות הפסידה רוני רק בגמר והתנחמה במדליית הכסף. גם עבורה מדובר היה בסך הכל בתחרות ראשונה בסדר הגודל הזה. "חוץ מזה, היא בין הטובות בעולם בפאוור ליפטינג," מספר האב הגאה. "זה אמנם לא ענף אולימפי, אבל עדיין היא עשתה משהו כמו 200 ק"ג בהרמה, ובאליפות ההיאבקות עד גיל ,20 התחרות הראשונה שלה, היא ניצחה את האלופה בדרך לגמר."
"בעתיד הם ייצגו את ישראל"
לאור ההצלחות, צורפו רוני ואורי לנבחרת האולימפית הצעירה של ארה"ב. צעד שמלמד על הפוטנציאל שרואים בהם בוועד האולימפי המקומי. רוני עדיין מחכה שקטגוריית המשקל שלה תיכנס לאולימפיאדה (בבייג'ינג התחרו הנשים רק עד משקל של 72 ק"ג,( אורי כבר כמעט בטוח שהוא ימשיך לקריירה אולימפית" .אמנם התחלתי מאוחר, אבל עובדה שהצלחתי לזכות בתואר בתוך זמן קצר. אני מאמין שאם אמשיך לעבוד קשה גם לשם אגיע."
האב יאיר אלור ב-2009: "אף פעם לא תכננו לרדת, הדברים פשוט קרו. לגילי עדיין יש אזרחות ישראלית. בהתחלה היינו באים לארץ פעמיים בשנה, אבל קצת קשה עם כל הילדים. לכל אחד יש פעילות בזמן אחר, וגם מתרגלים לפה. קשה להביא אותם שוב ושוב. אני מאמין שבעתיד, אם הם ימשיכו לספורט האולימפי, הם ייצגו את ישראל, בהנחה שירצו אותם. גם למכביה הבאה סביר להניח שהם יגיעו."
ואם זה יקרה, תרצה לייצג את ישראל או את ארה"ב?
"זאת בהחלט אופציה לייצג בעתיד את ישראל. אם יבקשו ממני אסכים. יותר מזה, אם תהיה לי אפשרות לייצג את ישראל או את ארה"ב, אבחר בישראל. אני רואה את עצמי יותר ישראלי מאמריקאי."
גם אושרי, שלא התחרה בהיאבקות בשנה האחרונה ")אני שמן מדי בשביל זה כרגע(" ומתמקד בעיקר בהרמת משקולות ובפוטבול, כבר חושב על ישראל. "זה מוזר שאי אפשר לעשות במדינה אחת מה שאתה עושה באחרת," הוא אומר. "הלוואי שאוכל לייצג את ישראל בעתיד, מן הסתם לא בפוטבול, אולי בהרמת משקולות או היאבקות. בסופו של דבר כל המשפחה שלנו מתגוררת בישראל."
יאיר שומע את הילדים ומתקשה להסתיר את שביעות הרצון. "אף פעם לא תכננו לרדת, הדברים פשוט קרו. לגילי עדיין יש אזרחות ישראלית. בהתחלה היינו באים לארץ פעמיים בשנה, אבל קצת קשה עם כל הילדים. לכל אחד יש פעילות בזמן אחר, וגם מתרגלים לפה. קשה להביא אותם שוב ושוב. אני מאמין שבעתיד, אם הם ימשיכו לספורט האולימפי, הם ייצגו את ישראל, בהנחה שירצו אותם. גם למכביה הבאה סביר להניח שהם יגיעו."
ביומיום יש להם קשר לישראל?
"יש להם משפחה בארץ, וברור שהקשר עמוק. יש כאן המון ישראלים מסביב, ויש לנו את הערוץ הישראלי. הם כולם מדברים עברית ומגדירים את עצמם בתור יהודים וישראלים אמריקאים. שלחנו אותם להרבה תוכניות של חב"ד, אבל יכול להיות שהם קיבלו טיפה יותר מדי יהדות ולכן הם אולי נרתעים מזה. אנחנו לא לוחצים עליהם, אני מאמין שהשורשים יבואו לבד."
ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, הגיעה כל המשפחה לביקור בישראל. חלק ניכר מהזמן הם העבירו באשקלון, אצל הסבים והסבתות, אבל הילדים לא ממש נהנו מהחוויה. "היה קצת מפחיד," מודה אורי. "מצד שני, הסבירו לי שגם אם יפלו טילים מעזה אנחנו בצד הבטוח של המלון." אושרי דווקא לא לקח קשה את הביקור: "אבא הרי שירת בצבא, אז לא פחדתי מהמלחמה וידעתי שאנחנו בטוחים."
כמו כל אחים, גם במשפחת אלור יש מפעם לפעם ריבים ומכות בין הילדים. אלא שבניגוד למשפחות רגילות, אצלם כל מריבה יכולה להיגמר בפגיעות לא קלות. "אני אמנם עדיין מאוד חזק, אבל אם אורי ואושרי יריבו, לא אוכל להפריד," צוחק יאיר. "תחשוב על ילד אחד ששוקל 125 קילו ועוד אחד ששוקל 145 קילו. להיות ביניהם כשהם מכניסים אגרופים זאת סכנת חיים. למזלנו בינתיים הם כמעט לא רבים."
גם לכם זה יכול להיות קצת מסוכן, לא?
אושרי: "לנו פחות, אבל לאחרים מסביב זה יכול להיות די מסוכן. לפעמים אנחנו סתם מתחרים בינינו. הוא אולי מבוגר יותר בשנה וחצי, אבל אני גבוה יותר, וגם שוקל יותר, כך שאני יכול לנצח אותו."
אורי: "למזלנו יש לנו את האימונים והתחרויות, שבהן אנחנו מוציאים אגרסיות ונרגעים."
באופן כללי, הספורט הזה קצת אגרסיבי.
"זה עניין של ניסיון. אם אתה מתאמן מספיק זמן אתה יודע איך לשמור על עצמך מפני פציעות. אתה מפתח אינסטינקטים איך ליפול נכון ולא לשבור את הגב. זה פחות נורא מפוטבול, למשל".
בניגוד לבתי הספר בישראל, שעושים בדרך כלל הכל כדי להקל על הספורטאים שלהם, בארה"ב מתייחסים קודם כל ללימודים. "זה קצת קשה לשלב לימודים בספורט, אבל אין לנו ברירה," מסביר אורי. "לבתי הספר כאן לא איכפת שאתה ספורטאי מצליח ומייצג את בית הספר בגאווה. אם אתה לא טוב בלימודים, יעיפו אותך ולא תוכל אפילו להתחרות".
אבל מעבר להצלחה בלימודים והתארים בהיאבקות, לאבא יאיר יש עוד סיבה להיות גאה, כמו כל יהודי טוב. "אבא שלי עבר שני מחנות ריכוז בשואה," הוא מסביר, "ואם הוא היה רואה איך הם מרביצים כאן לכולם ומנצחים הייתה לו הרבה נחת."
פורסם לראשונה: 16:08, 06.08.24