סירת האגדות ששטה על הסן בטקס הפתיחה האולימפי, והביאה את הלפיד לישורת האחרונה לפני הדלקתו, כללה את סרינה וויליאמס, רפאל נדאל וקארל לואיס, פרצופים שמזהים מיד - ואיתם אישה חייכנית, בת 62, שאותה לקח מעט יותר זמן לקלוט. אחרי הכל, הצילום המפורסם ביותר של נדיה קומנץ' הוא מגיל 14, עם פנים של ילדה, מפרקת את תחרות ההתעמלות במונטריאול 1976 ומשנה את הענף לנצח.
היא הייתה מקרה הקיצון, אבל סימלה מגמה קבועה בעולם ההתעמלות: ילדות הזהב. שש האלופות האולימפיות הראשונות בקרב־רב בהתעמלות מכשירים היו בנות 20 ומעלה (הראשונה, מריה גורוחובסקאיה מברית־המועצות, עשתה זאת בגיל 30), אבל מאז 1976 מדובר אך ורק בבנות־עשרה. אבל כמו שכריסטיאנו רונאלדו וכדורגלנים מבוגרים נוספים מושכים את הקריירות, השדרוגים ברפואת הספורט ובטיפולים שמקבלים המתחרים, והתמקדות נכונה יותר על דגשים שונים באימונים, הביאו למהפך גם בהתעמלות: יותר משתתפות מנוסות מאיימות על המדליות, ונראה את זה החל מהיום באולם בפריז.
משתבחות עם השנים
כמובן שהכל מתחיל מסימון ביילס. כשזכתה בזהב בקרב־רב בריו היא הייתה בת 19, וכעת מגיעה כאלופת העולם ופייבוריטית לניצחון בגיל 27 - כשרק גורוחובסקאיה עשתה זאת בגיל מאוחר יותר. והיא רק משתבחת, בתקופה בחיים שבה מתעמלות רבות כבר מסתכלות על הקריירה שלהן כנוסטלגיה רחוקה: במהלך סוף השבוע, ביילס הגישה רשמית לאיגוד העולמי תרגיל חדש על שמה – הפעם ביצוע מטורף בדרגת קושי גבוהה במתח, שכולל פירואט וחצי תוך כדי עמידת ידיים. מדובר בתרגיל "ביילס" השישי בענף שהיא ממשיכה לפתח.
אחת המתחרות הגדולות שלה היא רבקה אנדרדה הנפלאה מברזיל (25), סגנית אלופת העולם ומדליסטית הכסף מטוקיו. בניגוד לביילס, הפריחה שלה הייתה מאוחרת מאוד ביחס למתעמלת, מה שרק מעצים את הסיפור שלה. היא בכלל פישלה במשחקים הביתיים 2016, עם נפילה קשה בתרגיל הקרקע שהרסה לנבחרת בתחרות הקבוצתית, אבל הלכה והשתפרה משם עד לרגע הגדול בטוקיו, שם הצטיינה גם מחוץ לקרב־רב כשהוכתרה כאלופה האולימפית בסוס הקפיצות. אחת מחברותיה לנבחרת ברזיל החזקה היא פלאביה סראיבה בת ה־24, מדליסטית הארד בתרגיל הקרקע מאליפות העולם.
השינוי ניכר גם במכשירים הבודדים, מן הסתם, דבר שבלט כבר בטוקיו: נינה דרוואל הבלגית הייתה בת 21 כשזכתה בזהב במקבילים, וחוזרת בגיל 24 לעוד סיבוב; באולימפיאדה הרביעית שלה, ונסה פרארי האיטלקייה ריגשה עם הכסף בקרקע בגיל 29. רק פציעה בחודש שעבר מנעה ממנה לחזור לפריז כמתעמלת מעולה בת 33. פעם אוקסנה צ'וסוביטינה הייתה קוריוז, האוזבקית שהתחרתה בשמונה אולימפיאדות (זהב קבוצתי עם חבר המדינות ב־1992), והייתה גם במשחקים הקודמים, בגיל 46 – אבל אולי העתיד של הענף מלא בספורטאיות כאלה. אגב, צ'וסטחובינה ניסתה שוב הקיץ, בגיל 49, אבל נפצעה באליפות אסיה ולא השיגה את הכרטיס. היא מתכוונת לנסות להגיע ללוס־אנג'לס בגיל 53.
בענף לא בריא במיוחד – אחרי הכל, מדובר באימונים ספרטניים ובשמירה קפדנית על המשקל מגיל צעיר – זו תפנית חיובית. מתעמלת בת 26 מגיעה ממקום מוכן יותר מאשר נערה בת 16. אולי הגוף שלה כבר מפותח לגמרי, אבל היא לא ניצבת תחת לחץ אדיר שלא מתאים לילדה. הילדות עצמן מרוויחות מכך: גם אם לא הצלחת כשהיית בת 17, העולם פתוח בפנייך עכשיו להשתתפות בעוד משחקים אולימפיים. זה אופק שיכול להפחית המון מהמתח. לדוגמה, ארה"ב התאכזבה ממדליית הכסף הקבוצתית בטוקיו – ועכשיו ארבע מחברותיה חוזרות, בשנות ה־20 לחייהן, עם חיזוק מהזלי ריברה (16). קשה להמר נגדה.
העצמה במקום לחץ
וויל גרייבס מ־AP ייחס את התופעה גם לשינוי החוקים במכללות. בשנים האחרונות התחולל שינוי משמעותי בכל הנוגע לאפשרות של הספורטאים ליהנות מרווחים, או בקיצור, מעבר ממעמד חובבני למעמד מקצועני. כעת, טוען גרייבס, המתעמלות יכולות להמשיך את הקריירה בקולג', ולהישאר חדות מבלי לפרוש. הן גם מתחילות לפרוח שם כנשים עצמאיות, ולא ילדות שכל חייהן מוקדשים לאימונים. איימי בורמן, אחת ממאמנותיה של ביילס בעבר, אמרה: "אנשים הפסיקו להגיד למתעמלות מה הן לא יכולות לעשות. הם הפסיקו לומר להן שהן גמורות בגיל 18־17. הסטיגמה של 'ילדות קטנות באריזות יפות' עברה מן העולם".
בעולם ההתעמלות האמנותית הדברים עוד לא זזו, כי עניין האריזות היפות הוא עדיין חלק ניכר מהתחרות, הניקוד שניתן על נראות וזוהר, על החיוכים הילדותיים המקסימים. מתעמלות המכשירים לקחו את זה למקום אחר של העצמה. הן נשים בוגרות ששולטות יותר במה שיקרה באימונים שלהן, ויודעות מה דרוש בשביל להצליח ולאזן בין המקצוענות לנפש. הבחירה שלהן מוחלטת ומודעת.
לוזון: אין לנו בעיה מנטלית, צאו מהסרט
(באדיבות ONE)
