"התפיסה הכללית בנוגע למתן תמיכה נפשית לספורטאים סבבה בעיקר את קו המחשבה של להכניס אותם לזון ולהביא אותם לתחרות במצב אופטימלי. עכשיו מבינים שהבריאות הנפשית של הספורטאי חשובה ביותר גם היא. לא האמנתי שיבוא יום שנהיה חלק מהמשלחת לאולימפיאדה. נהיה עם הספורטאים לפני ואחרי המשחקים, ונדאג לטפל במתחים שלהם. זה צעד ענק".
את הדברים אמר השבוע ד"ר סמיר פאריק, פסיכיאטר במקצועו, שיתלווה לספורטאי הודו בפריז 2024. איתו תצא גם פסיכולוגית הספורט דיניה ג'אין, שאמרה: "ספורטאים נחשבים כחזקים, בעלי אישיות בלתי שבירה. הם עלולים להיות מודאגים מכך שיחשבו שהם חלשים אם יביעו רגשות או יודו שהם סובלים מקשיים מנטליים. אבל במצבים של לחץ גבוה, יש להם נטייה להתאמץ יותר מדי, ואז הכל משתבש עבורם. הפעם, אם יהיה צורך, נוכל להגיע אליהם עד לתחרות עצמה".
בשבוע הבא תיפתח האולימפיאדה הראשונה בהיסטוריה בה הבריאות הנפשית של המתחרים תוצב גבוה בסדר העדיפויות של המארגנים, הוועדים האולימפיים והמאמנים. לא מדובר עוד בקוריוז, ואיש לא חושב שמדובר בפינוק: החרדות והמתחים שהולכים יד ביד עם ספורט מקצועני מחייבים יחס טיפולי הולם, ממש כמו בפגיעות פיזיות, והמשחקים האולימפיים הם שיא בקריירה של רוב הספורטאים, אולי גם ההזדמנות היחידה להתבלט במעמד כזה.
היוזמה של הודו ראשונית במדינה, אבל היא לא החלוצה בתחום, וגם לישראל יהיו אנשי מקצוע שאחראים לנושא בצוות (ולא בפעם הראשונה). כבר בשנה שעברה הוועד האולימפי הבינלאומי יצא בתוכנית ייעודית שנוצרה בשביל לסייע לספורטאים שיגיעו לפריז ויזדקקו לתמיכה. מדובר בקו תמיכה שיפעל 24 שעות ביממה לאורך התחרות, יספק עזרה מיידית ב־70 שפות, ויהיה פעיל בארבע השנים הקרובות – כך שגם מי שיתמודד עם קשיים אחרי התחרויות שלו יוכל לדבר עם מישהו שיקשיב. בנוסף, הוועד האולימפי יספק למשתתפים גישה לתרגולי מיינדפולנס שאמורים להפחית חרדה, יעמיד בכפר האולימפי מתחם שקט עבור המתחרים, בו יוכלו להירגע מהלחצים, וגם ישתמש בבינה מלאכותית כדי לנטר בריונות רשת – בעיה שספורטאים רבים מתמודדים איתה ומוסיפה לעומס המנטלי.
10 פניות לעזרה ביום
המודעות לנושא גברה בשנים האחרונות, אך נראה ששלושה אירועים ספציפיים דחפו את הוועד האולימפי לפעולה. ראשית כל, העדויות של ספורטאים בכירים כמו מייקל פלפס ונאומי אוסקה על הקשיים במהלך הקריירה, שיצרו דיון נרחב סביב הנושא, הסכר שמישהו היה צריך לפרוץ.
לאחר מכן הגיעו משחקי טוקיו 2020: סימון ביילס, שכל העולם ציפה ממנה לפסטיבל מדליות זהב, לא עמדה בלחץ הנפשי במוקדמות וסיפרה כי איבדה את תחושת המרחב במהלך הקפיצות. היא הייתה זקוקה להפסקה ונאלצה לוותר על חלק מהתחרויות עד שהרגישה בטוחה, והודתה לאחר מספר חודשים כי פחדה לבצע תרגילים לאחר התקרית. "אין לכם מושג מה אנחנו עוברות מאחורי הקלעים", היא אמרה.
מחקר שנערך ב־2022 על ידי Athletes365, ועדת הספורטאים בוועד האולימפי הבינלאומי העלה כי אחד מכל חמישה ספורטאים מקצוענים סבל ממצב נפשי ירוד במהלך השנה שלפני הסקר. מחקרים אחרים הראו כי 34 אחוזים מהספורטאים סובלים מחרדה ודיכאון
עולם הספורט הגיב בהתרגשות לכנות ולפגיעות שביילס לא חששה להביע, ומעבר לחיבוקים ולחיזוקים שקיבלה, היא נתנה השראה לאחרים להיחשף. קייט ניי, מרימת משקולות אמריקאית שזכתה במדליית כסף, סיפרה בעקבות מקרה ביילס כי היא סובלת מהפרעה דו־קוטבית והפרעות קשב וריכוז, והדגישה כי הספורט המקצועני עלול להכביד על המצב המנטלי. ג'סיקה בארטלי, מנהלת שירותי הבריאות הנפשית בוועד האולימפי האמריקאי, סיפרה ל"טיים" כי במהלך משחקי טוקיו הצוות שלה קיבל כ־10 פניות ביום, בין אם מהספורטאי עצמו או ממישהו שדאג למצבו. זו הייתה הפעם הראשונה בה ארה"ב יצאה למשחקים עם צוות כזה.
ההיבט השלישי הוא מחקר שנערך ב־2022 על ידי Athletes365, ועדת הספורטאים בוועד האולימפי הבינלאומי. על פי התוצאות, אחד מכל חמישה ספורטאים מקצוענים סבל ממצב נפשי ירוד במהלך השנה שלפני הסקר. מחקרים אחרים הראו כי 34 אחוזים מהספורטאים סובלים מחרדה ודיכאון, וכי המצב עלול להוביל אותם לשימוש בסמים, בעיות בשינה והפרעות אכילה.
ארגז הכלים שיצר הוועד האולימפי אמור לסייע בהתמודדות, אבל בשורה התחתונה, הספורט המקצועני מטבעו מוביל למתח. למעשה, נראה שהמצב רק מחמיר בגלל הרשתות החברתיות שחשפו את הספורטאים למטח אינסופי של ביקורות קשות, עלבונות ואיומים, חלקם בגלל תוצאה חלשה בתחרות מסוימת, חלקם סתם בגלל שנאה וגזענות.
להקשיב גם אחרי הסיום
הקופצת במוט הבריטית הולי בראדשו, מדליסטית הארד מטוקיו, דיברה בפתיחות על האתגר בראיון מדהים שהעניקה ל"את'לטיקס וויקלי" בנובמבר האחרון: "האם המרדף אחרי ההצלחה באמת שווה את זה? הזכייה בארד גרמה לי נזק פיזי ומנטלי. אני תוהה אם אצליח להתאושש מזה. במשך 10 שנים, הקדשתי לכך כל היבט בחיי, כולל איסוף נתונים מהשינה ושקילת הארוחות שלי. כשהרגשתי שאני כבדה מדי הייתי מרעיבה את עצמי לשלושה חודשים, מתעוררת בלילה מרוב רעב ושותה מים כדי להרגיע את הבטן. חייתי זמן רב בצורה לא בריאה".
הבריטית, שמחזיקה בתואר שני בפסיכולוגיית ספורט, ציינה מכשול נפשי נוסף העומד בפני הספורטאים: "החוויה האולימפית נהדרת, אבל כשמביטים בה לעומק, היא מאוד הפכפכה. גם אני נסחפתי בה, ואז אני חוזרת הביתה, יושבת וחושבת: 'עבדתי כל כך קשה בארבע השנים האחרונות בשביל השבועיים האלה, ובעצם זה מסתכם בכך שקיבלתי קולה ומקדונלדס בחינם'. עבור אנשים רבים שאני מכירה, זו הייתה חזרה כואבת למציאות". המצב שבראדשו תיארה מתואר לעיתים כ"דכדוך פוסט־אולימפי", והוא אחת הסיבות לכך שקו התמיכה הנפשית של פריז 2024 יישאר פעיל גם אחרי שהזיקוקים יכבו.
שרת הספורט של צרפת שוחה בנהר סן
(באדיבות ONE)
כאמור, אי־אפשר להוציא מהספורט מרכיבים מסוימים. לא מדובר בצעדה של שבת בבוקר שבסיומה כל המשתתפים מקבלים תעודת הוקרה, אלא בתחרויות היוקרתיות והלחוצות ביותר, והספורטאים גם שואפים להגיע אליהן. מה שכן אפשר לעשות זה לעורר מודעות – וביילס שינתה את העולם כשנחשפה – ולתת את העזרה הנחוצה בזמן הנכון למי שזקוק לה. זה משהו שיכול לעשות את כל ההבדל בבריאות של ספורטאי, בהווה ובעתיד שלו.
פורסם לראשונה: 01:30, 19.07.24
