ההצלחה של משלחת ישראל בפריז בענפים בהם לא צריך לנעול נעליים כבר הפכה כמעט מיתוס, אבל מסתבר כי יש עוד תעלומה יהודית לא לגמרי מפוענחת באולימפיאדה: איך זה ששישה מ-20 חברי משלחת הסיוף של ארה"ב הם יהודים. זהו ייצוג לחלוטין חסר פרופורציות ביחס לגודל הקהילה היהודית באוכלוסיית ארה"ב, שעומד על 2.4 אחוז, כולל מי שמזדהים כיהודים גם אם אינם נכנסים להגדרה הדתית.
אין הסבר אחד לתופעה הזו. כמו שאפשר לראות כמעט בכל ענף, מדובר בשילוב של מסורת עם תנאים חברתיים וסוציו-אקונומיים. ראשית, לסיוף יש היסטוריה יהודית עשירה מאוד והוא היה ענף מרכזי בברית המועצות לשעבר, ממנה יצאו מאמנים וסייפים יהודים רבים שהגיעו לארה"ב בהגירה ההמונית של שנות ה-90'.
מהצד השני, מדובר בענף מאוד קטן בארה"ב, שכדי להגיע אליו צריך גם לגור במרכזי אוכלוסייה גדולים וגם להיות מחוברים לקהילה עם מסורת - שני תנאים שיהודים אמריקאים עומדים בהם היטב. מיצ'ל סרון, 23, אחד הסייפים האולימפיים, אמר לאתר היהודי JTA כי בגלל הפרופיל הנמוך של הסייף בהשוואה לענפים אחרים, אנשים נוטים להגיע אליו בעיקר מפה לאוזן. "אם אתה שומע שמישהו מהשבט שלך מתאמן בסייף, זה יכול להתפשט מהר מאוד", אמר סרון, שהוא גם פיליפיני-אמריקאי וגם יהודי.
סיוף היה פופולרי במיוחד בקרב סטודנטים יהודים באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא נתפס אז כדרך לתוספת כוח וביטחון על רקע אנטישמיות משתוללת. בנימין זאב הרצל, למשל, היה סייף מוכשר. הזיקה המתמשכת של יהודים לסייף הביאה איתה מדליות אולימפיות למספר מדינות, בעיקר לפני מלחמת העולם השנייה, אבל כמו בכל תחום של הקיום היהודי, השלטון הנאצי שינה הכל.
כך למשל הלן מאייר, שנחשבת לגדולת הסייפות היהודיות אי פעם, והיא סיפור מרתק, טראגי ושנוי במחלוקת. מאייר זכתה בזהב באולימפיאדת 1928 באמסטרדם וארד בלוס אנג׳לס 1932. שנה אחר כך עלה היטלר לשלטון ומאייר הפכה מטרה לרדיפה. היא הוזמנה לנבחרת גרמניה לאולימפיאדת ברלין 1936 כדי שהיטלר יוכל לעשות בה שימוש פוליטי. לפי אחת הגרסאות, מאייר הסכימה תחת לחץ ואחרי שמשפחתה קיבלה הבטחה להגנה. היא זכתה במדליית כסף בברלין והנאצים כמובן עשו בה את שימוש הפרופגנדה הצפוי. אחרי האולימפיאדה עזבה מאייר את גרמניה ולבסוף התיישבה בארה"ב. הסיפור שלה נותר שנוי במחלוקת במשך שנים רבות, אבל חייבים לזכור את הקונטקסט שלו.
80 שנה אחרי, יהודים יכולים להתחרות באופן חופשי בכל מקום, כולל ב-Grand Palais בפריז שתחת שלטון הנאצים שימש מרכז פרופגנדה - אבל לפחות בארה״ב, לא ברור כמה זמן תימשך עוד הזיקה היהודית לסייף. יורי גלמן, שהיה סייף מוביל באוקראינה ומאמן את נבחרת ארה"ב מאז אולימפיאדת סידני 2000, אמר ל-JTA כי הוא רואה פחות ופחות יהודים בענף. "אני לא יודע למה“, אמר גלמן, "אבל בטוח שזה הרבה פחות".
השישייה היהודית הנוכחית לא ממש הצליחה באולימפיאדה הזו, אבל יש בתוכה כמה סייפים מצוינים. למשל, אלי דרשוויץ בן ה-28, שזכה בשנה שעברה באליפות העולם בחרב וזו לו אולימפיאדה שלישית; אליזבת טרטקובסקי, בת 24, זוכת מדליית ארד באליפות העולם, ששני הסבים היהודים שלה היו סייפים והוריה היגרו מקייב בתחילת שנות ה-90; ניק איטקין, 24, הפך בפריז לסייף היהודי הראשון שזוכה במדלית אישית (ארד), והוא גם פעמיים אלוף המכללות בארה"ב, שקיבל את האהבה לסייף מאביו, מישה, שגם היגר מאוקראינה; מאיה וינטרוב, בת 21, אלופת המכללות ב-2022, וג'קי דובוביץ', בת 29, עבורה זו אולימפיאדה שניה.
"אני מרגיש כמות עצומה של גאווה להיות מסוגל להתחרות עבור ארה"ב", אמר דרשוויץ ל-JTA, "לפעמים גם במדינה שסבי וסבתי עזבו". כשזכה ב-2015 באליפות העולם לנוער בטשקנט, אוזבקיסטן, הביא דרשוויץ חברים לקברו של סבו. "סבא וסבתא שלי לא יכלו לדמיין מצב שבו יצא לי להתחרות על הבמה העולמית, מול קהל שאולי לא רצה אותם שם לפני 100 שנה, אבל עכשיו הם מריעים לי".
זהב על המים: האלוף האולימפי תום ראובני בריאיון ל-ynet
(צילום: ירון ברנר, מיקי שמידט)
