אחת ההשלכות של השנה האחרונה והאיומה היא שכבר אף אחד לא ממש אוהב את השבת: לא אמא ולא אבא, לא סבא ולא סבתא. שבת זה היום שבו מבינים שישראל קרועה לגמרי בגלל הנהגה חסרת אחריות. שבת זה היום שבו קמנו וגילינו שהמדינה שהיינו בטוחים בקיומה לא מתפקדת. רק בשבוע שעבר השבת עוד לא יצאה ו-12 ילדים לא חזרו הביתה ממשחק כדורגל. אמנם הייתה שבת אחת שבה חולצו חטופים ואפילו המציל בים כרז על כך בזמן אמת. היינו מוכרים עוד 500 שבתות כדי להרגיש ככה שוב.
היום אף חטוף או חטופה לא הוחזר הביתה. למעשה, מיליוני ישראלים וישראליות מנסים להתנהג כרגיל בזמן שהם מחשבים כמה קילומטרים אפשר להתרחק מהבית עם הילדות והילדים, בידיעה שמתישהו המכה תגיע מאיראן, מלבנון, מתימן, מסוריה, מעיראק ואולי מכולן ביחד. לוח הטיסות בנתב"ג מתרוקן כמו המדפים עם קופסאות השימורים. ובכל זאת, נכון לשעה הזאת בלבד, זאת שבת נדירה של מצב רוח טוב, של התעלות, של נחת. היא שייכת לאנשים שאנחנו לא מדברים עליהם ביומיום, אין לנו מושג איך הם עושים את מה שהם עושים ובכל זאת נדמה לנו שאנחנו יודעים יותר טוב מהם, כי ככה זה בהכל: פוליטיקה, צבא, שוק האנרגיה, סחר עתיקות וכמובן ספורט.
ואולי מה שמרגש כל כך ברצף המדליות הישראלי, ובראשו ההישג הפנומנלי של ארטיום דולגופיאט, הוא שיש בישראל אזורים מבודדים ואטומים שאליהם תרבות השכונה לא נכנסת. דולגופיאט, שהצליח לזכות בפעם השנייה במדליה באחד משלושת הענפים החשובים ביותר באולימפיאדה, לא התבכיין אחרי התרגיל הרע במוקדמות ולא הלך לסגור חשבון עם אלה שקברו אותו עוד לפני שנודע שהעפיל לגמר. טיפת מרירות לא הייתה בו אחרי שחזר מטוקיו עם זהב במקצוע פי מיליון יותר נחשב מזה של לינוי אשרם בכל הכבוד (ויש ממנו), אבל היא הפכה לסלב-על והוא אפילו לא קיבל קמפיין לקורנפלקס. במקום, הוא קם כל בוקר, הוציא את הנשמה בעבודה פיזית ומנטלית בלתי נתפסת ונתן את כולה על המזרון כשכל הלחץ עליו. עכשיו הוא גדול הספורטאים האולימפיים בתולדות האומה.
2 צפייה בגלריה
חוסר ההכרה לא הוציא להם את הרוח מהמפרשים. קנטור וראובני
(צילום: Christophe SIMON / AFP)
החגיגות של ארטיום דולגופיאט אחרי מדליית הכסף בפריז
(צילצילום: עוז מועלם))
גם לתום ראובני לא אכפת שכל מגן ימני בקבוצה פח בליגת העל היה יותר מפורסם ממנו. שרון קנטור חיה היטב עם העובדה שהיא מוכרת ברחבי הארץ בערך כמו העיתונאית והרוקרית שרון קנטור. שניהם שייטו – סליחה – כל הדרך לפנתיאון.
המדליסטים והמדליסטיות בכל הענפים, וגם חברים וחברות משלחת שהלך להם פחות טוב וידעו לומר זאת ביושר, מייצגים מריטוקרטיה במדינה שכבר רגילה להתנהל מתוך בוז עצום למושג המצוינות. מאיפה הרעיון המופרע שבו צוות האימון מורכב מאנשים שעשו דבר או שניים בתחום? מנין הגישה המופרכת, שבה עושים הכל כדי להשתפר ולהתייעל במקום להאשים את כל העולם ואחותו?
לכן, אגב, ההתרגשות הקולקטיבית מהמדליות לא שווה הרבה אם לא מבינים את המסר העמוק שלהן: החשיבות של כישרון, התמדה, אמירת אמת כשמסתכלים במראה, הצבת יעדים שאפתניים אך ריאליים, הסתערות חסרת פחד עליהם וגם לקיחת אחריות על כישלונות כדי להגיע מוכנים, חכמים וחדים יותר לפעם הבאה. אם מה שיישאר מהשמחה האדירה היא רק "הראינו להם" חלול ואינפנטילי, גם השבת הזאת תישאר רגע חריג של נחת בים של שבתות עצובות.
משפחתו של תום ראובני חוגגת את הזכייה במדליית הזהב האולימפית
(צילום: נדב צנציפר)
