יהיה מיותר לנסות ולתת סימנים בכל המדליות שבהן זכתה המשלחת בפריז 2024. יש הבדלים בצבע, אבל האם קיים הבדל בתחושת ההישג והגשמת החלום? האם תחושת השיא של האלוף האולימפי תום ראובני שונה מזו של פיטר פלצ'יק שזכה "רק" בארד? כמובן שלא. "יש מדליה" היא הסיסמה שמכריזה על כיבוש הפסגה, ולא בכדי. עוד יותר משחשוב כסף או ארד, חשוב ארד או כלום.
המשותף לכל הזוכים הוא ההתעלות ברגע האמת, אבל בעיקר התייצבות להרבה יותר רגעים שלא היו "אמיתיים", הרחק מאור הזרקורים, כשלמדינה שלמה לא היה אכפת מה אתה עושה על המזרן, על הגלים או באולם ההתעמלות. אולימפיאדה היא ארץ פלאים לכל מי שצופה בה, אבל היא חול טובעני עבור המשתתפים בה. זו אגדה שמורכבת בעיקר מסיפורים עצובים על חלומות שלא מתגשמים. על כל אלוף אולימפי יש עשרות שאינם כאלה. על כל מדליסט - כמות דומה שנחמתם היחידה היא השקר ש"העיקר ההשתתפות". כל אותם ספורטאים שהקדישו ארבע שנים מחייהם - והרבה מעבר לכך - אך סיימו במקום הרביעי, החמיצו את הגמר, פסלו במוקדמות, כי לא עמדו בלחץ, כי לא הביאו את הטוב ביותר שלהם מתי שהכי היה צריך את זה.
בתנאים הכי קשים - כשהראש של כולם (ובשל כך, גם שלהם) טרוד בצרות אחרות וגדולות - יותר ספורטאים ישראלים מאי פעם עמדו בלחץ וכתבו סוף טוב לסיפור שלהם. אין יותר סמלי מכך שאת המדליה האחרונה הביאו חמש מתעמלות אמנותיות בנסיבות המלחיצות ביותר, כאחרונות שמתחרות בגמר הקרב־רב, בידיעה שלסרטים ולכדורים אסור ליפול, ויהי מה, שביצוע מהודק פירושו הישג השיא של חייהן. גם בענף כל כך טכני, שהמיומנויות העדינות בו מצריכות שנים של תרגול, עיקר הקושי הוא מנטלי. הדיוק הנדרש מהן הוא תמיד כירורגי, והוא מפליא גם כשהוא מושג בתנאי מעבדה של אימון. לעשות זאת בתחרות הגדולה בחייהן, בהזדמנות שיכולה להיות הראשונה והאחרונה? אין מילים, אבל יש מדליה.
הריקנות שאחרי
"דיכאון פוסט אולימפי" אינו מוכר על ידי הספרות המקצועית ומומחי בריאות הנפש, אבל טוב יעשו אם ירעננו את הרשומות. הוא קיים. עוד יותר משקשים הימים הראשונים שלאחר המשחקים, מכבידים במיוחד האחרונים - תחושת הסוף המתקרב במהירות גדולה יותר משל מכל אצן ג'מייקני. התחרויות בענפים השונים הולכות ונגמרות, זולגות מבין האצבעות, הופכות ממציאות לחלום. כל שנותר הוא לנסות לתפוס עוד רגע אחד של כדורעף חופים, בדמינטון, סקייטבורד.
תחושת הריקנות הזאת נכונה תמיד - גם בטורנירי כדורגל גדולים שמציעים שפע מסוג אחר - אבל נדמה שבמיוחד במשחקים האולימפיים, שם החגיגה הספורטיבית הגדולה מלווה ברלוונטיות והישגיות ישראלית שאינה אפשרית במונדיאל או ביורו. הנה, אנחנו לא רק על תקן צופים בלתי מעורבים הנדרשים לכפות על עצמנו שיוך במטרה לתבל את הצפייה במעורבות רגשית ("אני אוהד הולנד!", "אני אנגליה עוד מימי פול גסקוין!"), אלו אנחנו באמת. ספורטאים שנראים כמונו, דוברים את שפתנו, מכירים בקושי שלנו, שותפים לסיפור שלנו וכותבים עוד פרק בו.
המתעמלות בשיחה עם הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג
(צילום: נדב צנציפר)
הריקנות הפוסט־אולימפית נכונה ביתר שאת ב־2024, ומשתי סיבות עיקריות: תחושת המסוגלות הישראלית גבוהה מאי פעם בזכות בליץ של שש מדליות ב־48 שעות שאליהן נוספה זו של נבחרת ההתעמלות האמנותית, וממנה יהיה קשה להיגמל. הבו לנו עוד מהתחושה הבלתי מנוצחת, מאשליית הכוחנות הקולקטיבית המתבטאת באיפון של ג'ודוקא יחיד על יריב מצידו השני של העולם. הכל מתעצם על רקע תחושה הפוכה, של מחנק וקושי בחיים עצמם, שהם אינם משחק כלל וכלל. מוטב להתחרות בג'ודוקא יפני, ואפילו יהיה בלתי מנוצח, מאשר בכטב"מים לבנוניים, ואפילו ייורטו רובם.
הקסם האולימפי נעוץ בשקר, באשליית האידיאה של עולם שמאבקים ויריבים נתחמים בו לתחרויות ספורט. למשך שבועיים אפשר לעצום עיניים ולחשוב שיורים בצלחות חרס ולא בבני אדם, שריצה מהירה היא לא אקט הישרדותי אלא ענף אולימפי, שהיאבקות היא לא באמת, ושגם הקרבות העיקשים ביותר מסתיימים, לרוב, בלחיצת ידיים. איך מעבירים עכשיו ארבע שנים של המתנה במדינה שבה מדי שבוע מתרחשים דברים שמספיקים לשנה?
נרוץ, נקפוץ, נשיגה
אתלטיקה היא הבסיס לכל. באולימפיאדה מתחרים אנשים שעשו מזה מקצוע, אבל גם אנחנו נדרשים לה מדי פעם. האוטובוס עומד לצאת מהתחנה? נרוץ הכי מהר שרק אפשר. שלולית נקוותה במעבר החציה? ננתר כמו קופץ לרוחק. עם ניואנסים של כדורגל או כדורסל אין נקודות השקה בחיי היומיום. גם לא עם ארמנד דופלנטיס. לרוץ עם מוט, לנעוץ אותו בגומחה באדמה ולזנק באמצעותו לגובה? זה אולי היה עוזר אם היינו חיילים שמנסים לכבוש עיר מבצר בימי הביניים. דופלנטיס מהפנט כל כך לצפייה לא רק בגלל ששבר את שיא העולם כבר תשע פעמים או בגלל שהוא שולט באופן בלעדי בענף שלו, אלא בגלל שהמלאכה שלו מורכבת משכבות־שכבות של חוסר היגיון מהפנט. המוט שמתעקם אך אינו נשבר, הגוף המתהפך באוויר ומתעקל בדיוק כך שייגע־לא ייגע ברף. כמה נתגעגע אליו, לדופלנטיס, ולימים שבהם ל"לא אנושי" נלוותה משמעות חיובית. החל מהיום, "לא אנושי" תשוב להיות דרך לנסות להסביר את הרוע.
פורסם לראשונה: 01:30, 11.08.24
