היה משחק לפנתיאון. בטח, בטח. יותר טוב מחצי הגמר הראשון. יותר מותח אפילו מהקאמבק של סרביה נגד אוסטרליה ברבע הגמר. משחק משחק. באוויר היה כל הזמן הריח הזה, אבק שריפה של הפתעה בלתי אפשרית. עד שהיא הפכה באמת לבלתי אפשרית.
מה עוד אפשר לכתוב על לברון ג'יימס? ועוד בגיל הזה. עזבו את המספרים. הטריפל דאבל הוא כמעט שולי כאן. יש לג'יימס תכונה, באנגלית זה נקרא TO WILL YOURSELF ON THE GAME, בעברית גסה זה מתרגם ל-"לכפות את את עצמך על המשחק" ואצל לברון זאת חרב דו צדדית. לפעמים הוא מנסה לכפות את עצמו על המשחק יותר מדי. אמש היה הצד השני של החרב: מתישהו הוא החליט שארה"ב לא מפסידה. הוא מסר אסיסט לקווין דוראנט שקלע שלשה, לקח ריבאונדים, קלע ליי אפ אחרי כדרור על כל המגרש, ובחמש הדקות האחרונות, אחרי שסרביה לקחה כמה כדורים חוזרים בהתקפה, הזיז את ג'ואל אמביד ולקח את ניקולה יוקיץ' כמבצע פרטי.
מובן שהכפייה הזאת הופכת להיות הרבה יותר קלה כאשר לידך משחק קלע של פעם בחיים. קלע על נחשב מי שמצליח להציב שורה סטטיסטית של 50, 40, 90 (אחוזים מהשדה, מהשלוש ומהעונשין), סטף קרי, עם 36 נקודות, נתן אתמול שורה סטטיסטית של 63, 64, 100. ואפילו כאן המספרים לא מספרים את הסיפור, כי קרי קלע את הנקודות הללו, את כולן, כשארה"ב הייתה חייבת אותן, לא בגארבג' טיים.
יותר מכך, קרי הוכיח אתמול שוב שיש לו את התכונה הכי חשובה לקלע: יכולת שיכחה של מה שקרה שנייה לפני. עד לחצי הגמר זה היה טורניר גרוע של קרי, בטח בסטנדרטים שלו, אבל הוא לא הפסיק לזרוק. בעיניי, המשחק הזה, שהציל את כבוד הכדורסל האמריקאי, הוא עוד הוכחה שקרי הוא גדול שחקני הדור שלו.
עוד שני שחקנים אמריקאים התבלטו במשחק אתמול, ג'ואל אמביד שקלע סלים מכריעים בדקות הקאמבק וגם קווין דוראנט שהצליח לשכוח החטאות רצופות ועזר לנבחרת לחזור למשחק. מהשאר לא ראינו כלום. הנבחרת הסרבית, בניצוחו של יוקיץ', שהיה בינוני אבל מלא השראה, התעלתה למשחק התקפה משובח והכריחה את האמריקאים לחשוב בהגנה. זה עבד כמעט עד הסוף.
המשחק הזה פיזר גם את השיח על ההשוואה בין הנבחרת הזו לנבחרת החלומות המקורית. נבחרת החלומות לא לקחה פסק זמן אחד במהלך הטורניר. היא ויתרה על אייזיאה תומאס האגדי. שחקנים כמו ג'רו הולידיי ודרק ווייט לא היו מקפלים כביסה בנבחרת המקורית. זאת נבחרת שטיאטאה בגמר את קרואטיה הגדולה, נבחרת טובה בהרבה מזו הסרבית.
אבל ההשוואה הזו דווקא שווה התייחסות אחרת. שלושה מהשחקנים שהזכרתי למעלה נכנסו לליגה ב-2003, 2007 וב-2009, והרביעי, אמביד, הוא לא ממש תוצר של כדורסל אמריקאי. השחקנים של נבחרת החלומות המקורית היו שחקנים שגדלו והתחנכו על כדורסל מכללות אמריקאי. לא משנה כמה כוכבים גדולים הם היו, הם למדו לשחק בתוך מנגנון של קבוצה, למדו לשחק איזורית ונגד איזורית, הם למדו משמעת לפני שקיבלו מיליונים בליגה.
יוהאן קרויף טען כי קבוצה נמדדת לפי השחקן הכי גרוע בהרכב שלה. השחקן הכי גרוע בנבחרת החלומות המקורית היה כריסטיאן לייטנר, שאפשר להתווכח על העובדה שהיה שחקן הקולג'ים הגדול בכל הזמנים. לדווין בוקר, אנתוני אדוארדס ושחקנים אחרים בדור הזה יש אתלטיות עצומה ויכולת קליעה מרהיבה, אבל הם לוקים ביסודות משחק עקרוניים. הם מתקשים במקום שבו האתלטיות, הזריזות והמהירות כבר לא מספיקים. מול סרביה, קבוצה שמציבה ליריבה שלה מראת IQ כדורסל, זה היה ברור לעין.
ככל שהמשחק התקדם, היה קשה להשתחרר גם מהקונטקסט של ההשוואה בין שתי הנבחרות הללו. הנבחרת המקורית הייתה נבחרת על סף כהונתו של ביל קלינטון, מלאת תקווה, עולצת. הנבחרת הזו היא נבחרת של משימה. יש בה אושר, אבל אין בה הנאה. היא על סף שתי בחירות רעות לנשיאות, היא לא ממש מעניקה שביל בריחה מהאירועים. היא עוד ידיעה. צדק דן תורן: אימפריות נופלות לאט. אבל בסוף הן נופלות.
טבוגו: "אני לא שחצן כמו נואה ליילס"
(באדיבות one)
פורסם לראשונה: 11:54, 09.08.24
