1. איש המאפין
הנריק כריסטיאנסן, השחיין הנורבגי בן ה-27, לא הותיר רושם גדול בבריכה בפריז, אבל היה אחד הספורטאים הכי מתוקשרים בכפר האולימפי מבחינת החשיפה ברשתות החברתיות, עם יותר מעשרה מיליון צופים שעקבו אחריו בטיקטוק כשהוא אוכל את המאפין היומי שלו.
כריסטיאנסן, "המאפין-מן" האולימפי, נראה בווידאו אחד כשהוא אוכל מאפין ופניו, פיו ושיניו מכוסים בשוקולד. המגירה בשולחן הלילה לידו מלאה במאפינס. בסרטון אחר הוא מתיישב על המיטה ומתנצל על התשוקה שלו למאפינס, ואז מסך מטושטש ואז נראה כריסטיאנסן קשור בידיו ורגליו ופיו חתום בסרט הדבקה, ומולו, החוטף שלו: מאפין.
כריסטיאנסן הגיע לפריז כדי לחפש הופעה מכובדת, אולי מדליה בבריכה. הוא מצא מאפין. כמה מאפינס שרצה, ובחינם. הוא לא יצהיר על מדליות כשיחזור למולדתו, אבל יש לו כבר 350,000 עוקבים (הגיע לאולימפיאדה עם 3,000) וכמעט שני מיליון לייקים, מספרים שזוכים במדליות יכולים רק לחלום עליהם. "הייתי רוצה שזה יקרה בגלל השחייה שלי", אמר כריסטיאנסן, "אבל מתאים לי להיות כמו רפאל נדאל או סימון ביילס שאוהדים וספורטאים אחרים רוצים לעשות תמונה איתם".
2. הצעה שאי אפשר לסרב לה
ג'יה ייפאן וצ'ן צ'ינגצ'ן הסיניות זכו במדליית זהב בבדמינטון זוגות. אבל האירוע המכונן של הטורניר האולימפי שלהן התרחש בחצי הגמר כשהתמודדו נגד הזוג המלזי, תינאה מוראליתאראן ופרלי טאן, משחק שבו נקודה אחת התארכה על פני מאה חבטות ונמשכה דקה אחת ו-43 שניות. עבור תינאה וטאן (שנכנסה לא מזמן לספר השיאים של גינס עם חבטה במהירות של 438 קמ"ש), זה היה טיול בפארק לעומת טורניר מאסטרס מלזיה בשנה שעברה, שם ארכה נקודה אחת במשחק שלהן יותר משלוש דקות על פני יותר מ-200 חבטות.
באותו יום (שישי) שבו נערך משחק חצי הגמר הזה, זכו גם הסינים הואנג יאצ'יונג וז'נג סיוויי במדליית זהב בזוגות המעורבים בבדמינטון. עבור יאצ'יונג זאת היתה כמובן פסגת ההר הספורטיבי שלה. אבל, מיד לאחר שירדה מהפודיום וההמנון הסיני נוגן, כשמדליית הזהב מתנוססת בגאווה מסביב לצווארה, יאקיונג שינתה בן זוג, עברה לפסגה חדשה וגם החליפה את התכשיט האישי שלה.
את הקונטקסט הספורטיבי, כיאה לפריז, החליפה הארומה הרומנטית. ליו יוצ'ן, חבר במשלחת הסינית ומדליסט בדמינטון בעצמו (כסף ביחידים בטוקיו), וחברה לחיים של יאצ'יונג חיכה לה בירידה מהפודיום. הוא הגיש לה זר פרחים, משמש את הכיס הימני של מכנסי הטרנינג הלבנים שלו, הוציא משם קופסה לבנה קטנה וכרע לפני יאצ'יונג על ברכו. יאצ'יונג אמרה כן, וזה אפילו לא היה הסיפור הכי גדול בענף הכאוטי והנפלא הזה.
3. סנופ דוג חוגג
מבין כל הסיפורים של "זאת האולמפיאדה וכל דבר יכול לקרות כאן, כל סיפור אגדה הוא מציאותי", אין סיפור יותר אולימפי מהראפר מגטו לוס אנג'לס סנופ דוג. הדרך של סנופ לצנטרום של החברה האמריקאית המעונבת והשמרנית הוא לא פחות ממדהים, חלום אמריקאי במיטבו.
לפי הסטטיסטיקה סנופ היה אמור למות, או להיות כמה שנים בכלא. זה הגורל של אנשים שמגיעים מהרקע שלו, עם סיפור כמו שלו. ועכשיו? הוא נשא את הלפיד האולימפי, היה נוכח בתחרויות הטניס, ההתעמלות, ג'ודו, פינג פונג. לכל תחרות התלבש בהתאם. התלבושת של סנופ דוג בתחרות רכיבת הסוסים זה מדע בדיוני על אמפטמינים. "גדלתי על המשחקים האולימפיים", אמר סנופ, "זו חגיגה של השקעה, כישרון ומרוץ בלתי נלאה אחרי הגדולה". אחד הספורטאים האמריקאים אמר עליו: "הוא דואג לכולנו. הוא אוצר לאומי".
אבל גולת הכותרת של מי שקיבל את הכינוי "ראש העיר של הכפר האולימפי" הייתה בלי ספק ההופעה שלו באולפן NBC (צריך לצבוט את עצמך כשאתה קורא את המשפט הזה). הפעם, הוא פירשן את טורניר הבדמינטון, לבוש בז'קט רשמי של רשת הטלוויזיה. סנופ דוג נותן דקה ארוכה של פרשנות לחבטות שנשמעות כאילו שהיא לקוחת מתוך "NOTHING BUT A G THING" הגאוני, שיר שסנופ כתב כשישב בכלא על עבירות סמים בתחילת שנות ה-90.
ההיילייט היה הדיאלוג שלו עם מייקל פלפס בבריכה: "בשביל לשחות טוב אתה צריך ריאות חזקות", אמר לו פלפס. "הו, עכשיו תיארת אותי", עונה לו סנופ, "יש לי ריאות חזקות". הוא אחת הסיבות הראשיות לרייטינג המעולה של NBC אחרי שרשרת של מפלות רייטינג באולימפיאדה. מאסטרפיס בהליכה.
4. 007 הטורקי
אני פחות מתלהב מהמקצועות הפופולריים כמו כדורסל, טניס, שחייה ואתלטיקה. למשתתפים שם יש המון רגעי תהילה תחת השמש גם בין האולימפיאדות. האולימפיאדה היא הרגע שבו החדרים האחוריים מקבלים את הזרקורים: הרמת משקולות, קיאקים, בדמינטון, טניס שולחן, הוקי שדה וסיוף. שם נמצאים הסיפורים. שם הדם, היזע והדמעות של פעם בארבע שנים.
אחת הדמויות הבולטות שם הפעם היתה יוסוף דיקץ' הטורקי, שזכה במדליית כסף בירי אקדח מ-10 מטר עם חברתו לנבחרת הזוגות המעורבים. בעוד שכל המתחרים סביבו עלו לתחרות עם כל העזרים הנלווים – אוזניות, מגיני עיניים, עדשות וכוונות. הוא הגיע לעמדה שלו במכנסי טרנינג, נעמד עם משקפי הראייה הרגילים שלו, הכניס יד לכיס, ובנונשלנטיות לקח כסף. כמו מתנקש שנשלף מתוך סוכנות שחקנים. יוסוף המזוהם. 007 דיקץ'. כמעט אפשר לדמיין את דיקץ' מעשן סיגריה לפני שהוא יורה, שתי עיניו פקוחות כשהוא פולט "IF YOU WANT TO SHOOT, SHOOT. DON'T TALK"
אפילו עוסמן אסיק באק, שר הספורט הטורקי, העלה בחשבון האינסטגרם שלו תמונה של עצמו בתנוחת הירי של דיקץ'. לא רע עבור מישהו שהגיע לפריז בלי שאף אחד בכלל שמע עליו.
5. החלימה מסרטן - וניצחה עבור גרמניה
לאן-קתרין ברגר יש זמן. היא הפכה לשוערת רק בגיל 16 בגלל ש"הייתי עצלנית מדי לתפקידים בשדה", ולמרות קריירה בת עשור בפריז סן ז'רמן, ברמינגהאם וצ'לסי, היא שיחקה לראשונה בנבחרת גרמניה רק בדצמבר 2020, כשהייתה בת 30.
ב-2017 היא אובחנה עם סרטן בבלוטת התריס, היא עברה ניתוח וטיפולי הקרנות, השתקמה, חזרה לשחק ואובחנה שוב עם המחלה ב-2022. חודש אחרי האבחון השני היא כבר עמדה בשער צ'לסי נגד מנצ'סטר סיטי.
"המחלה העירה אותי", היא אמרה בריאיון לאחר האבחון השני, "הבנתי שאני לא יכולה לקחת יותר דברים כמו כדורגל כמובנים מאליהם. מה שעזר לי להתמודד עם המחלה זה השיגעון שהולך יד ביד עם המקצוע, חוסר הפחד מסכנה. האומץ שצריך כדי לעמוד בשער מול כדורים שעפים עלייך בעשרות קמ"ש או לזנק לתוך רגליים של חלוצה".
בטיפולים היא הרגישה "כמו בבונקר". שלושה ימים בחושך, בלי מגע אנושי, בלי אור. אף אחד לא חשב אז שהמאמן הורסט רובש יזמין אותה לנבחרת וייתן לה את החולצה מספר 1. אף אחד, אפילו לא היא, לא האמין שהיא תעצור שני פנדלים נגד הקנדיות ברבע הגמר האולימפי, שרובש ייתן לה לבעוט את הבעיטה החמישית, שהיא תכבוש, ואז תסתובב לשחקניות האחרות, תרים את שתי הידיים למעלה, ותגיד, בלי מילים, "בואו אליי לחגוג". מי יכול היה לדעת. החיים קצרים. אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו.
ועוד נ.ב אחד קטן: אולימפיאדת פריז 2024 לימדה אותנו שיעור קטן בדירוג. מעכשיו אמור: רע מאוד, רע, כמעט טוב, טוב, טוב מאוד, מעולה, מושלם. וסימון ביילס.
