כשאיילת זוסמן, מאמנת־העל של נבחרת ההתעמלות האמנותית, הביטה בחלל האוויר בפנים חתומות, רגע לאחר שהנבחרת סיימה לבצע את תרגיל החישוקים, הרגשתי שהיא פונה אליי. עבורי, הצופה ההדיוט, המבין הקטן מאוד בענף, תרגיל החישוקים של החמישייה הישראלית הרגיש מצוין. הכל זרם חלק לכאורה, לא הבחנתי בשום הפלת מכשיר יוצאת דופן, המכשירים נזרקו ונתפסו בתיאום מושלם. הסנכרון עם המוזיקה היה מדויק. דוז פואה.
אבל הפנים החתומות של זוסמן הבהירו לי שאני טועה. המבט המאוכזב של המאמנת הוא בדיוק ההבדל בינינו בני האנוש לבין אותן יחידות סגולה שמתחרות ומאמנות בענף הפרפקציוניסטי להחריד הזה.
כי אצל זוסמן והמתעמלות שלה, תרגיל זורם, נקי, אסתטי, אפילו יפהפה לעין לא מקצועית, זה לא מספיק. הנבחרת הזו נמצאת במרדף תמידי אחרי המושלם והמדהים. המתעמלות הללו כאן כדי להוציא מתוכן את האלמנט הנוסף הזה, זה שעין אנושית רגילה לא תבחין בחסרונו בהכרח, שיבדיל בינן לבין היתר ויציב אותן על גג העולם.
בתרגיל החישוקים, כפי שהעידו פניה של זוסמן, הדבר הנוסף הזה, ההבדל בין משתתפת בגמר אולימפי לבין מדליסטית אולימפית, לא היה שם. גם השופטים הבחינו בכך והציבו את הנבחרת במקום החמישי בלבד.
על פניו, גם אם היו מסיימות את התחרות במקום החמישי, היה זה הישג השיא של ישראל בתחרות הקבוצתית האולימפית. אבל הן ידעו היטב כי לא בשביל זה הן הגיעו לפריז.
זה תקופה אפשר לראות שכל הכוכבים הסתדרו הפעם. השילוב של הנבחרת הישראלית המוכשרת והמעוטרת ביותר שהייתה כאן יחד עם ההרחקה של נבחרות רוסיה ובלארוס החזקות, העניק הזדמנות יוצאת דופן. ולא החבורה המוכשרת הזו, רומי פריצקי, אופיר שחם, דיאנה סברצוב, הדר פרידמן ושני בקנוב, תיתן לסערה המושלמת הזו לחמוק ממנה.
הן עלו לתרגיל האחרון כשהן יודעות בדיוק מה הן צריכות כדי להשתחל לפודיום - ועשו יותר מזה. דווקא ברגע האמת, כשהלחץ של שנים של עבודה מתנקז לכדי תרגיל אחד, וכשיש כל כך הרבה על הכף, הנבחרת השתחררה לפתע. הביצוע הזהיר והמהוסס מדי בתרגיל הראשון התחלף בתרגיל מרהיב ומלא בשמחת חיים. כשהן יודעות היטב שזה "עכשיו או לעולם לא", חמש המופלאות לא חיפשו לעשות תרגיל פשוט ונקי, אלא לעשות תרגיל מורכב ומדהים, ואם זה יעלה להן חלילה בהפלה מצערת של המכשיר - ובאובדן המדליה, כך יהיה. המדליה לא מונחת על הצוואר של מי שמפחד.
וזה בדיוק מה שגרם למבט המאוכזב של זוסמן להתחלף בחיוך מאוזן לאוזן. חמישה מועמדים ישראלים עיקריים למדליה אולימפית סומנו לפני תחילת המשחקים: נבחרת ההתעמלות, ארטיום דולגופיאט, שרון קנטור, רז הרשקו וענבר לניר. כל אחד ואחת מהם סיים את התחרות על הפודיום.
זהו נתון מדהים. עמידה בציפיות בספורט, ועל אחת כמה וכמה ברגע השיא של חייך, כשעיני האומה כולה נישאות אליך, היא הדבר הכי רחוק מלהיות מובן מאליו. ציפיות של מדינה שלמה הנישאות על כתפיך יכולות להיות כבדות מאוד. אגדות ספורטיביות רבות נכתבו על כוכבי־על שקרסו ברגע האמת. גם בספורט הישראלי ידענו בעבר לא מעט התרסקויות או "כמעטים". הפעם, המקום הרביעי שהפך לחלק מהפולקלור של הספורט הישראלי, לא היה מנת חלקו של אף חבר במשלחת.
לעבור לצד של המנצחים
המשחקים האולימפיים בטוקיו לפני שלוש שנים, הציגו לנו תמונה אחרת מזו שהתרגלנו אליה בעבר. לא עוד משלחת שלוקחת בציפורניים את המדליה האחת או השתיים שמרגיעות את מצב הרוח הלאומי, לא עוד העילוי האחד־שניים שמציל אותנו מקטסטרופה ומשאיר אותנו על המפה, אלא שורה ארוכה של ספורטאים קרי רוח שמסוגלים להתעלות ולהפתיע ברגע השיא. ספורטאים שלא חוששים להסתכל ליריבים חזקים מהם על הנייר בלבן של העיניים.
איילת זוסמן מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית לאחר הזכייה במדליית הכסף
(צילום: עוז מועלם)
המדליסטיות נפגשות עם המשפחות
(צילום: נדב צנציפר)
היום כבר אפשר להגיד בפה מלא, כי האולימפיאדה המוצלחת ההיא לא הייתה הבלחה חד־פעמית, אלא נקודת מפנה של ממש בספורט הישראלי.
פגמים וחוליים עדיין ישנם. בחלקם אפילו נתקלנו בפריז, כמו הפספוס המיותר של הגמר האולימפי של אנסטסיה גורבנקו בשחייה. גם אכזבות ספורטיביות היו כמה, ועדיין נדמה כי לפחות בצד המנטלי התחוללה כאן מהפכה של ממש.
כשרגע השיא שלך מגיע רק אחת לארבע שנים, ומסתכם לפעמים ביום אחד של קרבות בני דקות ספורות או בתרגיל אמנותי קצר שבו כל תזוזה מיותרת מבדילה בין מדליה למפח נפש, הסיכוי שיחמוק מידיך ויותיר אותך לנצח מביט לאחור באכזבה, נמצא שם תמיד. חמישה פייבוריטים שעשו בדיוק את המצופה מהם, ותפסו את רגע התהילה החמקמק, ועוד שניים, תום ראובני ופיטר פלצ'יק, שהפתיעו לטובה וחטפו את הרגע ממי שחשבו שהוא כבר מונח בכף ידם, הם העדות הכי חזקה לשינוי התפיסתי שהתרחש כאן.
פורסם לראשונה: 01:30, 11.08.24
