אומרים ששני קווים מקבילים לעולם לא נפגשים, אבל מסתבר שלא צריך היה להתחייב על כך. בקיץ 2024 הם דווקא כן נפגשים. בימים כתיקונם, הענפים האולימפיים והכדורגל הם שני הקטבים של הספורט הישראלי. מרוחקים מהם - אין. מצד אחד, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". מצד שני, "עשיר יותר, נצפה יותר, נכשל יותר". מצד אחד, מופת של מאמץ יחידני וסיזיפי, חיים שלמים המושקעים במחשכים לשם רגעי חשיפה קצרצרים. מצד שני, ספורט קבוצתי עתיר תקציבים ומשופע בתשומת לב שהבמה המרכזית היא קניינו הכמעט בלעדי. הם לא באים אחד על חשבון השני, הענפים האולימפיים והכדורגל, אבל הם לבטח לא באים אחד ביחד עם השני.
השוני לא מסתכם כאן. על הפערים ברייטינג ובפוטנציאל ההשתכרות מגשרים ההבדלים בדימוי. בזמן שמוסר העבודה של הספורטאים האולימפיים מועלה על נס, עצלנותו וגינוני הכוכבות הריקניים של הכדורגלן הישראלי הם מושא ללעג. בעוד הספורטאי האולימפי צרוב בקולקטיב כדוגמה להישגיות על אף הזנחה מוסדית, הכדורגלן הישראלי נתפש כמיצג של כל מה שחלטוריסטי בתרבות המקומית, כמבזבז סדרתי של משאבים. מדובר ברידוד פשטני של מציאות מורכבת יותר, אבל אלו הקווים הכלליים.
"לו רק היו מעניקים לו את התקציבים שמופנים לכדורגל", חוזרת על עצמה האמירה בכל פעם ששחיין או מתעמלת אמנותית מעפילים לגמר אולימפי. "לו רק היו מתאמנים כמו חברי נבחרת הג'ודו", סונטים בכדורגלנים אחרי עוד הפסד במשחק גורלי. משתמשים בהם כנקודת ייחוס מחמיאה עבור הספורטאים האולימפיים. עולבים בהם כדי לפאר אותם.
אחת לארבע שנים, בזמן המשחקים, מגיחים הספורטאים האולימפיים מענפי השורה השלישית ותופסים את מרכז הבמה. עימם משתנה סדר ההעדפות הקבוע ומתקבל עולם הפוך שבו שחיינים נדמים לקשרים ומתעמלים לחלוצים. להתראות מגן ימני, שלום שחיין פרפר. ביי-ביי קשר אחורי, היי מתעמל אמנותי. בהצלחתם, הם זוכים לתמיכה, הערצה ואהבה בכמויות גבוהות ודחוסות שמכפרות על פרק זמן ארוך בהרבה של אנונימיות.
אלא שבפריז קרה מקרה, ואל מה שהיה מאז ומתמיד מועדון סגור של מרתוניסטים ולוחמי טאקוונדו, אליו אי-אפשר להיכנס בלי קעקוע של חמש טבעות על פנים הזרוע, "נדחפה" הנבחרת הצעירה של ישראל בכדורגל. מה זו הצביעות הזאת. הרי קופצים בטרמפולינה לא יכולים להתמודד נגד הפועל חדרה, נכון? מה, גם את זה תיקחו להם?
יש בנבחרת הזאת 16 שחקנים שטרם מלאו להם 24, ועוד שני חריגי גיל (אחרי שהתברר כי דניאל פרץ פצוע ולא יוכל להשתתף במשחקים) - עומרי גאנדלמן ושון גולדברג. ויש לה גם מאמן, שמותר לו להיות בן כמה שהוא רוצה. קוראים לו גיא לוזון, ואם חושבים על זה לעומק, אין מתאים ממנו כדי לאמן את הנבחרת האולימפית בפריז 2024. יש מאמנים טובים ממנו, אך אין ייצוגיים ממנו, גם אם לא ייצוגיות במובן המסורתי של המילה. לוזון הוא קפסולה מזוקקת של הכדורגל הישראלי, נספרסו עם תעודת פרו.
האולימפיאדה היא אירוע ספורטיבי, אבל היא גם מופע ראווה. בטקסי הפתיחה והסיום, על במות המנצחים ובכסות ההאחדה המוחלטת בין ספורטאי בודד למדינה, מביאה כל אומה את כל מה שיש לה להציע, מציגה אותו לעיני העולם כולו בתקווה שהספורט יאפשר לתפוס טוב יותר את המהות הגדולה שלה. קשיי היומיום של החיים במזרח אפריקה מתבטאים גם באמצעות הסבל הכרוך בהשלמת הריצות למרחקים ארוכים של הרצים מאתיופיה וקניה; הדיוק המיקרוסקופי של המתעמלים היפנים - עדות לשאיפות הפרפקציוניזם של עם שלם; שמחת החיים של הג'מייקנים כפי שמשתקפת מהראוותנות של האצנים שלה.
נופל וקם
על אותו עיקרון, לוזון בן ה-48 הוא סך כל הכדורגל הישראלי. יש טובים ממנו, יש גרועים ממנו, אך אין עוד אחד שבביוגרפיה שלו מהולים כל היסודות שמרכיבים את הבניין של הענף הפופולרי בישראל. יש בו רמיזות לנפוטיזם, היעדר התאמה בין הצלחות לקידום (מפוטר ממכבי פ"ת כשהיא במקום האחרון, ומקבל את הנבחרת הצעירה), קורט ערמומיות ועממיות, שורש של תגרנות, אמונה עצמית שבלעדיה אי-אפשר אך לעתים גובלת בחוסר מודעות, הישגים רבים לצד כישלונות לא מעטים, התבססות במקום הכי קרוב לבית (מכבי פ"ת) לצד התנסויות במקומות הרחוקים ביותר (סטנדארד ליאז' וצ'רלטון). הוא חולם בגדול, אבל תמיד חוזר קרוב. לוזון כמוהו כקופסה של חומוס שתיירים מביאים לקרוביהם אחרי ביקור בישראל. לתת לו להתרוצץ אחוז תזזית על הקווים בטורניר האולימפי, להוציא לשון ולנופף בידיו, לצעוק ולהשתולל, לרקוע ברגליים ולהתרגש - זה בעצם לספר לעולם בקצרה מי אנחנו. לוזון הוא כרטיס הביקור האמיתי של הענף הבכיר בישראל.
הקריירה של לוזון היא רכבת הרים. אם אחת היכולות של ישראלים היא ליפול ולקום, הוא עשה מזה מקצוע. הנה הקשר שלו לאולימפיאדה - הוא יכול היה באותה מידה להיות קופץ טרמפולינה
הקריירה של לוזון היא רכבת הרים משוגעת. אם אחת היכולות המהוללות של ישראלים היא ליפול ולקום, הוא עשה מזה מקצוע. הנה הקשר שלו לאולימפיאדה - הוא יכול היה באותה מידה להיות קופץ טרמפולינה. ירד ליגה עם מכבי פ"ת, אבל גם אימן את מכבי חיפה. נכשל בהפועל ת"א, אבל גם הוביל את הנבחרת הצעירה להישגיה הגדולים ביותר.
פסגת חייו, לפחות עד שיוכח אחרת באולימפיאדה, נכבשה לפני שנה בגיאורגיה. לא היה הולם מכך שזה יקרה דווקא שם. הסמיכות להצלחה הגדולה של נבחרת הנוער, שסיימה במקום השלישי במונדיאליטו, הציבה את לוזון עם הגב אל הקיר ושמה אותו בנסיבות בלתי אפשריות. לא היה לו מה להרוויח - לא בבית מוקדם עם נבחרות כמו אנגליה וגרמניה - אבל בהחלט היה לו מה להפסיד. בתקווה שיצליח אבל גם בציפייה כמוסה שייכשל, הוגשה ללוזון החשבונית של הפסיכוזה הלאומית שעוררה ההצלחה הסנסציונית של נבחרת הנוער. כישלון, ואפילו כזה הגיוני בהתחשב בעמדת המוצא הלא אידיאלית, היה נראה רע במיוחד על רקע ההצלחה של אופיר חיים והנבחרת עד גיל 20.
אבל אלו בדיוק המצבים שבהם לוזון פורח. הוא חייב להאמין שמחכים לו בפינה, בין אם מדובר בדמיון או במציאות. זה הדלק שלו. להסתובב בתחושה ששונאים אותו. אין לו בעיה עם קונצנזוס, כל עוד הוא נגדו.
הוא לא יצליח אם לא יזהה מספיק אנשים שבטוחים שייכשל. בקדנציה הראשונה שלו כמאמן הנבחרת הצעירה, ביורו שנערך בישראל ב-2013, שיתף כי אמר לשחקנים ש"הדרך היחידה להצליח היא להיות חירשים לכל מה שאנשים אומרים". הפשט מכך הוא בדיוק ההפך: אנשים אומרים עליהם דברים לא טובים, ולוזון אולי לא רוצה שישמעו את זה, אבל הוא בהחלט רוצה שהם יידעו את זה.
מהבחינה הזאת, נבחרת היא לכאורה לא הזירה המתאימה עבור לוזון. הנישתיות של מכבי פ"ת יושבת עליו בול, משום שמדובר במועדון שמעורר אנטגוניזם באופן לא פרופורציונלי. תמיד אפשר יהיה למכור למגן השמאלי שלהם שאי שם יש מישהו - ועוד מישהו ועוד מישהו - שלא יכול לחכות שייכשל. כי זה נכון. נבחרת, להבדיל, היא אינטרס משותף. כולנו ישראלים, אז איזה סיפור יכול לוזון לספר כאן?
כשמדובר באולימפיאדה שתמיד מציבה את הלאומיות בשורה הראשונה, המציאות מרימה ללוזון לוולה. הוא ממילא אחד שמחלק את העולם ל"אנחנו והם", וזה בדיוק המצב ב-2024
אז זהו, שמעבר לכך שלוזון יכול לזהות אנשים שנגדו גם בחדר ריק, בימים אלו - ובמיוחד כשמדובר באולימפיאדה שתמיד מציבה את הלאומיות בשורה הראשונה - המציאות מרימה ללוזון לוולה. הוא ממילא אחד שמחלק את העולם ל"אנחנו והם", וזה בדיוק המצב ב-2024 ללא כל קשר אליו.
לוזון, שיודה בעצמו בכך שהאסטרטגיה שלו מבוססת יותר על רגש מאשר על המקצועי, מוביל את נבחרת ישראל לטורניר שבו לא צריך אפילו להתאמץ כדי לייצר תחושת לכידות נוכח האיבה מבחוץ. אין מתאים ממנו כדי לתרגם ל"כדורגלנית" את התחושות הכלליות בישראל. הוא יודע לדבר רגשות, הוא יודע להניע לפעולה - במילים, בשרבוב לשון, בגלגול עיניים, בניעור כתפיים, בסטירה - בכל האמצעים, הכשרים והלא כשרים. אם יש בן אדם שמסוגל לגרום למשחק נגד הנבחרת האולימפית של יפן להיראות כמו שעתו הגדולה ביותר של המפעל הציוני, זה לוזון.
האם זו הדרך הנכונה לנהל קבוצת כדורגל? זו שאלה אחרת, אבל היא גם לא רלוונטית. לא כך לוזון מסתכל על הכדור. מוטיבציה היא משאב שמתכלה מהר, אבל כך גם הטורניר האולימפי. זו משימה קצרת טווח, שתפורה למידותיו של לוזון יותר מאשר המסלול הארוך של עונה סטנדרטית, שם הדלקים הללו מפסיקים להניע בשלב מסוים. במשחקים שיעמדו בלי כל קשר אליו בסימן הצורך הבוער של מדינה שלמה בקתרזיס, באשליה שפלסטר ספורטיבי יכול לסייע לכאבים אמיתיים, לוזון הוא האיש הנכון במקום הנכון. הוא העלה את הנבחרת לטורניר הנכון. לשלוח אותו לאולימפיאדת טוקיו היה בזבוז כרטיס טיסה. מה היה אומר שם למנור סולומון? שהקורונה קטנה עליו?
גיא לוזון מדבר מהכפר האולימפי
(צילום: ההתאחדות לכדורגל)
מי על הקו?
בעוד חודש לוזון יכול לענוד מדליה אולימפית, לצעוד על המסלול האולימפי לצד ספורטאיות שמתמחות בסיבוב חישוק על הירך. זה נשמע מוזר אפילו יותר משגיא מוקי חותם בעירוני טבריה. החיים על שאפל, מה שנקרא.
כדורגל הוא לא ענף ליבה של המשחקים האולימפיים. הוא נחשב מסורתית פחות מהתעמלות וג'ודו, ענפים שבהם ידעה ישראל הצלחות גדולות, אז מה כבר יכול להיות ייחודי וראשוני? אבל לא צריך להיתמם. גם אם הברון פייר דה קוברטן לא התכוון שכדורגל יהיה חשוב יותר מאתלטיקה, אנחנו לא חייבים להתיישר לפי הסרגל של איזה צרפתי.
המשלב בין האולימפיאדה לכדורגל הוא אולי חדשני ומוזר מבחינתנו, אבל הוא גם מציב את הנבחרת הצעירה במוקד. כל מה שטוב באולימפיאדה (האקסקלוסיביות שלה) וכל מה שטוב בכדורגל (הפופולריות שלו) חוברים כדי להציע ללוזון את האפשרות להגיע להישג כמותו חווינו מעט, אם בכלל.
הצעירוּת של הנבחרת משמשת כמכפלת כוח עבורה. זו נבחרת ישראל בכדורגל אמנם, אבל לא זו הבוגרת, חלילה, שהיא המותג הכי מעורער בספורט הישראלי. מדליה בספורט קבוצתי באולימפיאדה היא נדירה ולא משנה באיזה ענף, והצלחה בינלאומית של הכדורגל הישראלי היא נדירה אפילו יותר. בבת אחת, לוזון יכול לעשות שני דברים שמעטים לפניו עשו אחד מהם.
האם הוא האדם הנכון לעשות היסטוריה? מצד אחד, לא. מצד שני, יש דוגמה היסטורית לכך שכן. כאשר אימן את הנבחרת הצעירה ביורו 2013 בישראל וסיים במקום השלישי בבית, הפציר בעיתונאים להתקשר אליו "בפעם הבאה שזה יקרה". הוא גם היה זה שהוביל אותה לחצי הגמר כעבור עשור. הוא כנראה ישב ליד הטלפון וחיכה לשיחה. אם היא לא הגיעה, הוא התקשר לעצמו. אולי בעוד שלושה שבועות יתקשר אליו גם הנשיא.
