עו"ד אריה קוקס, לשעבר יו"ר איגוד האתלטיקה, יצא עם המשלחת הישראלית לטוקיו ב־1991, אליפות עולם שלעולם לא ישכח. "נסעתי עם חמישה אתלטים", הוא מתחיל. "הציפיות בתקופה ההיא היו נמוכות. חשבתי לעצמי שאם מישהו ידורג באמצע טבלת המשתתפים, זו תהיה הצלחה.
"ביום השני נסעתי בבוקר למוקדמות בהטלת כידון. הבנתי לפי תגובות הקהל שמישהו הטיל ליותר מ־74 מ', רק לא ידעתי מי. אני מרים את הראש לעבר לוח התוצאות ומגלה שוואדים באביקין, עולה חדש מרוסיה, הוא בעל התוצאה. ההשתתפות של ואדים, שהצטיין בגילי הנוער בברית־המועצות ועלה באותה שנה עם משפחתו, ללא קשר לספורט, הייתה סנסציה. הוא סיים במקום השמיני בגמר עם 81.56 מ', ופתח עידן חדש".
השנים של עד 1991 והשנים מאז 1991 באתלטיקה הישראלית רחוקות אלו מאלו בצורה בלתי נתפסת. אם עד הניינטיז ההתייחסות לאיכות ההישג הייתה המיקום הכללי, החלק העליון בתחרות הצלחה והחלק התחתון כישלון, משם התחילו לדבר גם במדליות. זה עוד לא קרה לאתלטים במשחקים האולימפיים, אבל זה מתקרב. אולי בפריז.
9 גמרים, 8 עולים
הטבלה הנוכחית מצביעה על לא פחות מ־25 שיאים לאומיים שבהם מחזיקים עולים, יותר משהשיגו ילידי הארץ. ברשימת השיאים מופיעים גם "שחקני חיזוק" שהגיעו ארצה בעקבות האהבה: לונה צ'מטאי סלפטר, סלאמוויט באיולין־טפרי, חנה קנייזבה־מיננקו ודונלד סנפורד. כדאי להתייחס גם לבני עולים ומהגרים שטופחו בצורה מדויקת, כמו בלסינג אפריפה, נועם ממו ודיאנה וייסמן שהגיעה ארצה בגיל שנתיים.
והנה נתון מדהים: מבין תשעת הגמרים האולימפיים באתלטיקה אליהם הגיעו ישראלים, שמונה הגיעו מ־1992 ואילך, כולם בזכות עולים חדשים שלקחו את הספורט הישראלי קדימה. בלעדיהם, אסתר רוט שחמורוב, שעשתה זאת ב־100 מ' משוכות ב־1976, הייתה עלולה להישאר לבדה.
תרבות הספורט והחינוך הספורטיבי היו מאז ומתמיד מרכיב בולט בחיים בברית־המועצות. אהבת הספורט ההישגי בלטה בעיקר בערים הגדולות, וכל ניצחון ומדליה היו מקור לגאווה לאומית וניפוח חזה קומוניסטי אל מול שאר מעצמות העולם. כאשר היהודים שספגו את האווירה הזו התחילו להגיע לישראל, הכל השתנה.
ולנסיה, אליפות אירופה באתלטיקה באולמות ב־1997. אירוע די שולי בדברי הימים של הספורט, אבל מכריע בתולדות האתלטיקה הישראלית. האתלט הרוסי אלכסנדר אברבוך סיים שביעי בקרב־7, אבל כבר חשב על הסבה לקפיצה במוט כמרכז פעילותו. "אני זוכר שכמה ישראלים, ובראשם לוי פסבקין, עקבו שם אחריי כדי ליצור קשר", מספר אברבוך.
פסבקין, אצן באולימפיאדת טוקיו 1964 וחבר הנהלת איגוד האתלטיקה, תפס עם השנים את הטייטל הבלתי־רשמי של "הפרויקטור הראשי להעלאת אתלטים". הוא לא קיבל הנחיות ותקציבים, אבל התמחה באיתור ושכנוע המועמדים לעלייה. אברבוך ממשיך: "פסבקין דיבר איתי על קפיצה במוט, מקצוע שגם אבי המאמן, ואלרי ז"ל, האמין שיש לי בו סיכויי הצלחה. הבעיה הייתה שברוסיה כיכב אז מקסים טראסוב, שנחשב כמספר 2 לסרגיי בובקה הגדול. צפינו שיהיה קשה לעבור אותו".
אברבוך, שהיה גיבור מקומי בסיביר ובעיקר בעיר אירקוצק, בחן את השטח היטב. הוא הגיע כאורח לאליפות ישראל ב־1997 ולתחרות בחיפה ב־1998, שבה עבר 5.70 מ', תוצאה בקנה מידה שישראל לא הכירה. בינתיים, גם באיגוד הישראלי עשו עבודת שטח והבינו שמדובר בנכס שכדאי להלאים. הוא התגלה לציבור לראשונה רק בידיעה קטנה, בקיץ 1999, שבה נכתב כי "עולה חדש, שנמצא רק חודש בארץ", ייצג את ישראל באליפות העולם בסביליה.
אלו היו ימים בהם כל הגעה של אתלט ישראלי לסיבוב השני באליפות העולם, שלא לדבר על רבע גמר במקצוע כלשהו, זכתה לכותרת שמנה בעיתונים. מי בכלל חשב שביום חמישי אחד, יומיים לפני סיום האליפות, ישראל תהיה על הפודיום במפעל עולמי של מלכת הספורט. אברבוך אפילו לא עמד במוקד הסיקור בארץ, אלא דני קרסנוב שהשתתף גם הוא באותו הגמר. הוא היה חייזר מוחלט עבור הישראלים. ואז, אחרי שקרסנוב סיים את הגמר במקום התשיעי, אברבוך המשיך לרחף, עבר 5.80 ולקח את הארד (הזהב היה של טראסוב, איך לא). ברגעים שלפני בדיקות הסמים אברבוך הנרגש לא ידע עם מי לדבר, מאחר שרוב חברי המשלחת כלל לא הכירו אותו. לבסוף אחד מהם הגיש לו סלולרי ואמר לו להתקשר להוריו – שלא ידעו את נפשם מרוב שמחה.
אברבוך היה החוליה האחרונה במשולש קופצים של 5.75 ומעלה שעלו ארצה תוך פחות מעשור – זה החל בקרסנוב, ונמשך בקוסטה סמיונוב, שסיים שלישי באליפות אירופה באולם ב־1992 ומטפח כיום קבוצה מוכשרת של קופצים במוט צעירים.
יוסף בעל החלומות
כמעט במקביל לתמורות הגדולות במזרח אירופה, החלה להגיע ארצה עלייה גדולה מאתיופיה. בישראל לא ציפו לתרומה משמעותית משם – למרות ההישגים של אתיופים בריצות הארוכות לאורך השנים, העולים לא הגיעו ממסורת ספורטיבית מובהקת כפי שהייתה נהוגה בבריה"מ.
אבל למרבה המזל, האתלטים נמשכו באופן טבעי לתחרויות. היילה סטאין, שעלה ב־1991, החל לעבוד בגינון ושיפוצים, אך לא הצליח להתפרנס בכבוד. השינוי מבחינתו הגיע כאשר התחיל להשתתף במרתונים בארץ, והתברר כעילוי. מכבי ת"א, הקולטת העיקרית של העולים, והמאמן יחיעם סקיטל, דאגו לרשום אותו לאגודה, וב־1996 הוא כבר התחיל לצאת לתחרויות בינלאומיות. בתקופה ההיא נוצרה מודעות לעניין באתלטיקה הישראלית, ורצי מרתון כמו אסף בימרו (20 באליפות העולם ב־2001) וזבדה וודג' השיגו תוצאות חסרות תקדים במונחים ישראליים.
ב־1991 הגיע לארץ גם גזצ'או יוסף, שם שעתיד להטיס את ישראל לצמרת המרתון העולמית. הוא התחיל בריצות ארוכות, ניפץ שיא ישראלי עתיק ב־5,000 מטר, אבל בחר לפרוש בגיל 35 כשהוא בכושר מצוין, כדי למצוא עבודה שתכניס יותר כסף למשפחתו. ההשפעה שלו הראתה בהמשך מה היה החלק החסר בפאזל, החוליה המקשרת בין כישרונות ממוצא אתיופי לבין השגת תוצאות. כאשר החל להשתלב כאיש מקצוע בצוות האימון של הנבחרת, משהו בניסיון, בחוכמה ובהבנת הרקע של הרצים, עזר לשדרג את נבחרת ישראל לגבהים מסחררים, כמו הזכייה במדליית הזהב הקבוצתית במרתון באליפות אירופה.
יותר ויותר מבני העדה האתיופית תופסים את מקומם בעולם המרתון ומתפרנסים ממנו, בזכות התוכנית הייחודית שהוקמה באיגוד והקו של הוועד האולימפי. אפשר לסמן את 2018 כנקודה שבה הכל השתנה: מארו טפרי שבר באליפות העולם בברלין את שיא המרתון של סטאין שהחזיק מעמד 15 שנה. הסכר נפרץ. מספיק היה לראות את התחרות העזה על שלושת המקומות בנבחרת לפריז כדי להבין את העומק שנוצר, כי גם המאוכזבים היו יכולים לייצג אותנו בכבוד.
האנשים שמאחורי ההצלחה
כשמנתחים את איכות העלייה הספורטיבית, מדובר גם במאמנים שיצקו יסודות ושידרגו דורות של ספורטאים. תוך שנים בודדות מאז התרת העלייה, התמלאה הארץ באנשי מקצוע שגידלו כוכבים גדולים בבריה"מ. מאמן הקפיצה לגובה אנטולי שפרן מספר שלא כולם החזיקו מעמד: "הבעיה היא שהם קיבלו משכורות נמוכות, כנראה למועדונים לא היה כסף. משכורות בסדר גודל של 2,500 שקל, ומדובר במומחים".
"אני זוכר שיחה שערכתי עם לוי פסבקין בנוגע לעלייה לארץ", ממשיך שפרן, שאימן בימים ההם אתלטים צעירים בברדיצ'ב, אוקראינה. "כעבור שבוע כבר הייתי בישראל והצטרפתי למכבי ת"א". אי־אפשר להימנע ממשחק המילים – שפרן לקח את הקפיצה לגובה הישראלית והעלה לה את הרף. שפרן הדריך את דימה קרויטר ויונתן קפיטולניק בדרך לזכייה באליפויות העולם עד גיל 18 ועד גיל 20 בהתאמה, והעמיד את דניאל פרנקל בעמדה מצוינת בקריירה, 1.94 מ', עד שהפציעות עצרו אותה. הוא אפילו הביא נדוניה, את בתו מרינה, המחזיקה עד היום בשיא הנערות הישראלי, 1.82 מ'. במקביל, המאמן אלברט פונגין שעלה ממולדובה, גילה את ניקי פאלי ולקח אותו לזכייה באליפות אירופה לנוער ולסגנות אליפות העולם עד גיל 20. איתם הגיעו גם התאומים מאוזבקיסטן, ואלרי ז"ל ופאבל קוגן, שהופקדו על הקפיצה במוט וליטשו את היהלום אברבוך.
ב־1990 המאמן הנודע אלכס מרמן נחת עם משפחתו, כולל אשתו לודמילה, שהשלימה טרבל נדיר בקפיצה לגובה – אלופת בריה"מ, אלופת אוזבקיסטן ואלופת ישראל (גם החזיקה בשיא הלאומי, 1.86). חשיבותו של מרמן עצומה: בזכות הקשיחות והמקצוענות הבלתי מתפשרות, הוא עמד מאחורי שני אתלטים שדורגו במקום החמישי באולימפיאדה, הקופץ לגובה קונסטנטין מטוסביץ' (2000, השתדרג בארץ מ־2.28 ל־2.36 מ') וקופצת המשולשת חנה קנייזבה־מיננקו (2016). תחת מרמן, קנייזבה־מיננקו גם זכתה במדליית הכסף באליפות העולם ב־2015, שם קבעה את שיא ישראל שמחזיק עד היום, 14.78 מ'.
"כילד, הייתי מתרגש מכל שורה בעיתונים של אז על מישהו ממוצא יהודי שכיכב עבור רוסיה, כמו זורקת הדיסקוס נטליה לסובסקאיה, או הכוכבת הפולנית אירנה קרישנשטיין־שבינסקה", מספר פסבקין. "פתאום מצאנו את עצמנו מביאים לארץ מקצוענים בשיאם, גם כאלו שלא חלמנו עליהם. בנוסף, עלו הרבה אתלטים שלא נחשבו כשמות גדולים בברית־המועצות, ובארץ הובילו, לימדו והעלו את הרמה".
קחו לדוגמה את איגור גילר. הוא היה ספורטאי חובב ברמה טובה, בחור רציני בעל תואר בפיזיקה, שלא ידע אם ימשיך לעסוק בארץ באתלטיקה. "תשמע סיפור מדהים", מתאר גילר. "כשהגענו לנתב"ג, רציתי לעשן סיגריה במטוס, אז עוד היה מותר. הלכתי לעשן ליד השירותים ופגשתי שם את סמיון קריצשטיין, שכבר היה ידוע בארץ בתור אתלט מצטיין בברית־המועצות והיה מעורב באתלטיקה בארץ. החלפנו פרטים, ופתאום הפכתי ליודה פטיש מוביל, ואחר כך למאמן". איגור עוסק כיום בהייטק, אבל שיא ישראל שקבע, 65.70 מ', מחזיק מעמד מאז 1995.
דווקא היעדים המרכזיים באמצע שנות ה־90' לא הגיעו: שיאנית העולם דאז בקפיצה משולשת, אינסה קרבץ (15.50 מ'), שבעלה היה יהודי; וז'אנה פינטוסביץ', שהוכתרה כאישה המהירה בעולם באדמונטון 2001 עם 10.82 שניות. בסופו של דבר, מאמנן ואלרי בורוזוב, דאבליסט הספרינטים במינכן 1972 ויו"ר הוועד האולימפי האוקראיני, הודיע כי לא ישחרר אותן לישראל, גם לא עבור חצי מיליון דולר.
מבחינת העלייה מאתיופיה, נוצרה במשך הזמן בעיה בירוקרטית. גם שם נעשה מאמץ מרוכז לאתר כישרונות, ברגע שהתברר באיזה מכרה זהב מדובר, אבל אז הדת נכנסה לתמונה: בשנת 2006 יצאו פסבקין והמאמן ארקדי סקלאר למשימת איתור באדיס־אבבה. "היינו בכיתה של רצים ברוכי כישרון, הסוכנות רצתה להעלות אותם, אבל ברגע האחרון עלו טענות שיש לבדוק את כשירותם כיהודים", מספר פסבקין. "חזרנו ארצה בידיעה שהפסדנו אתלטים טובים".
גל לוי, מנכ"ל איגוד האתלטיקה, מסביר שכיום המהלכים הללו הרבה יותר קשים: "היום חייבים לחכות שלוש שנים כדי לעבור לייצג מדינה אחרת. חוץ מזה, אין לנו כיום באיגוד אדם כמו פסבקין שעליית יהודים הייתה ונשארה בנפשו. אם תהיה אפשרות להביא ספורטאים טובים, נביא".
השילוב הכי ישראלי
העלייה צמחה, ומול תומכים מובהקים בה, הנושא הפך גם למוקד למחלוקת. שלמה בן־גל, שהיה יו"ר איגוד האתלטיקה במשך 15 שנים, ובמשמרת שלו נקלטו רוב האתלטים הבכירים, טוען כי ספורטאים ומאמנים ילידי הארץ לא פירגנו לתופעה: "זה נראה להם שמביאים בקיצורי דרך תחליף לאתלטים שלהם שנאבקו, גם כך, בחוסר תנאים סבירים להצליח. העליות וההחתמות במועדונים השונים גם שינו את יחסי הכוחות בין מרכזי הפועל ומכבי. זה דבר שיכול לקרות רק בישראל".
נקודת השפל האולימפית של האתלטיקה הישראלית הייתה סיאול 1988. זו הייתה האולימפיאדה הראשונה והיחידה מהלסינקי 1952 ועד היום שבה לא השתתפו אתלטים תחת דגל ישראל. אבל משם אפשר היה רק לצמוח, אל ההתעלות בברצלונה 1992, רק ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר קרסנוב הפך לאתלט הישראלי הראשון שעולה לגמר אולימפי לגברים. השילוב היפה ביותר כיום, הישראלי ביותר, הוא בין מאמן הריצה איגור (יגאל) בלון שהגיע מאוקראינה, לבין אפריפה, בן לגנאים שנולד בישראל ושינה את כל מה שחשבנו על ספרינטים.
ב־1991 התחילה תקופה חדשה באתלטיקה הישראלית. שנים ארוכות שבהן הגיעו לארץ במאמץ מכוון כ־150 אתלטים ומאמנים, חלקם בעלי ותק אולימפי, שיצקו תוכן חדש ומרתק במסלולים שלנו. והשיא עוד לפנינו.
