48 שעות אחרי שענבר לניר העפילה לגמר והבטיחה את המדליה הראשונה של ישראל בפריז, וכבר אפשר להסכים שמשהו בגנום הספורטיבי המקומי השתנה. תהליכים שלרוב מתרחשים על פני עשורים, נדחסו ליומיים.
חתיכת המתכת האקסקלוסיבית הפכה מאובססיה ישראלית שלרוב לא באה על סיפוקה, לכמעט מובנת מאליה. שלוש בשעתיים - רק היום, רק היום. הגמילה ממנת־היתר של הפודיום צפויה להיות לא פשוטה. החל מהשעה 17.00 ועד לרדת הגיליון לדפוס, לא זכתה ישראל באף מדליה. ייתכן שלעולם לא נחווה עוד יום שכזה. מבחינה ספורטיבית, כל מה שאחרי 3.8.24 הוא שארית חיינו.
לרגע קצר בזמן דמתה ישראל לארצות־הברית, סין, בריטניה או כל מעצמה אולימפית מסורתית, המתקשה לעקוב אחר שטף הזכיות היומי בענפים השונים. שש מדליות ביומיים - בדיוק כמו היבול של ישראל בחמש אולימפיאדות בין 2000 ל־2016. במשך שנים אפשר היה לדקלם מתוך שינה את רשימת המדליסטים האולימפיים של ישראל. כיום כבר צריך לגרד היטב בפדחת כדי להיזכר בכל ה־98. כל כך הרבה קרה מאז זכה פיטר פלצ'יק במדליית הארד, שאפשר להישבע שזה היה בכלל בריו 2016. זה היה בחמישי אחר הצהריים.
יכול היה להיות נהדר אם בליץ המדליות הזה היה משתלב עם תחושת מסוגלות דומה גם בשדרות אחרות של החיים - שפע אזרחי, ביטחוני וכלכלי שמוליד בתורו, ובאופן טבעי, שפע ספורטיבי. מצד שני, אם החיים בישראל היו עובדים כמו שצריך, לא הייתה נוצרת אותה תחושת מצור ודחק שמטעינה כל מדליה במשמעות מאגית כמעט. אין זמן רע לרצף הישגים מרשים שכזה, אבל יש זמן טוב במיוחד, בדיוק בסוף שבוע שבו מדינה שלמה עומדת על קצה הצוק בהמתנה למלחמה. יש בישראל צרות ששום איפון, שיוט מדליות מוצלח או צוקהרה לאחור לא יפתרו, אבל דווקא בשל כך הישגים ספורטיביים כל כך נחוצים.
החגיגות של ארטיום דולגופיאט אחרי מדליית הכסף בפריז
(צילום: רז שכניק)
קשה להתחרות בראשוניות של יעל ארד בברצלונה, בפריצת הדרך של הזהב של גל פרידמן באתונה, בכיבוש הפסגה של לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט בטוקיו, אבל נדמה כי מעולם לא הזדקקנו לתחושת העוצמה המשתמעת מרצף הישגים שכזה (גם אם בגבולות הסינתזה של הספורט) כמו בקיץ 2024. אל החשיבות הקבועה של הישגים אולימפיים - ניצחון על כל מי שהוא לא אנחנו - מצטרפת השנה אחת חדשה, המופנית כלפי פנים. באמצעות הישגים ספורטיביים, גם אם יחידניים, מתאחה משהו מהשבר הקולקטיבי. אם אנחנו יכולים להגביה את התקרה באולימפיאדה, אולי אנחנו יכולים להגביה בחזרה גם את הרצפה בחיים עצמם.
מובן שלרובנו המכריע אין קשר להצלחות האישיות של פלצ'יק, לניר, דולגופיאט, רז הרשקו, שרון קנטור ותום ראובני, שהקדישו את כל חייהם לשם כך, אבל זה בדיוק הקסם של האולימפיאדה - בדיוק כשם שאנחנו מרגישים חלק מהישגים אישיים של אחרים, כך אלו שהשיגו אותם מרגישים שהם שייכים לרבים. אם תרצו, תחושת השותפות בין הספורטאי המצטיין לישראלי הממוצע היא עוד ביטוי למה שטוב בחברה שלנו ומאפשר לה לשמור את הראש מעל המים גם בשנה כל כך קשה. כל אחד תורם איפה שהוא יכול - יש כאלו שאוספים מזון עבור אלו שאין להם, ויש כאלו ששטים מהר מהרוח למען מדינה שכבר עשרה חודשים אין לה אוויר.
פורסם לראשונה: 01:30, 04.08.24
