די.
זה נגמר, מספיק. למרות שהיום הערכתי יותר מתמיד את גולשי הרוח, אחרי שראיתי חבורה של ספורטאיות מעולות מנסות לעבור מסביב למצודה על אי כשהן משתמשות בכל שריר בגוף כדי לזוז קדימה איכשהו, היום (רביעי) גם הבנתי שהענף הזה חייב לצאת מחיינו.
אני מצטער. אני מאושר על כל הישג בגלישת רוח, אחד מהענפים המצליחים ביותר בישראל, ואשמח שנראה עוד מדליות באליפויות עולם ואירופה בכל הגילים. עם האולימפיאדה סיימנו. גלשני הרוח, ולא משנה איך קוראים להם (תפסיקו להחליף דגמים כל הזמן!), חייבים לעוף מהתוכנית האולימפית יחד עם הסוסים. אם זה יזרז את העניינים, אפשר לשים את הסוסים על הגלשנים, אם כי לא בטוח שיתרחקו יותר מדי, מאחר שאף-פעם-אין-רוח-כשצריך-אותה-בתחרות-הארורה-הזו.
תחרויות השייט בפריז, שמתקיימות במארסיי, חיסלו את הלגיטימיות של הענף. ביום הראשון לא הייתה רוח; ביום השני שרון קנטור ניצחה באחד משני השיוטים, הוא נפסל בגלל חוק הזוי, ירדה עוד יותר אחורה בדירוג בגלל ערעור על השיוט הראשון, ולמחרת, משום מקום, הגישה ערעור נגדי בבקשה לבחון צילומי רחפן או משהו כזה – שנדחה; ביום השלישי היה כיף, עד שבאמצע הלילה מישהו עירער נגד תום ראובני. הלכנו לישון עם המקום השלישי, קמנו עם הרביעי; היום, היום הרביעי, קנטור ושאר המתחרות נאבקו בתנאים בלתי אפשריים, כולל ספינת תיירים ביזארית שעברה ליד המצודה ויצרה גל שסחף את הישראלית אחורה (!), ואחרי שעה קורעת פיזית הוחלט לבטל את השיוט שכבר היה קרוב לסופו בגלל התנאים. בינתיים, ראובני פסל בשיוט שלו. ההסבר שהצלחתי לקלוט מיו"ר איגוד השייט בטלוויזיה היה משהו בסגנון שהחרטום של הישראלי עבר את הקו הדמיוני שבין הגלשן לדגל.
די, תניחו לנו. אני לא אומר שזה לא ספורט, אבל ישנם כמה קריטריונים בסיסיים שחייבים לעמוד בהם כדי שענף יקבל כבוד ראוי בין הענפים האולימפיים, ותשומת לב מהקהל: ראשית כל, זו תחרות, אז כדאי שנבין מה אנחנו לעזאזל רואים. כל הקווים שמצוירים על המסך לא עוזרים, בזמן שגולשת אחת זרוקה בפינה אחת של הים, נראית ביתרון בולט, ואז אתה מגלה שהשתיים שמופיעות בתחתית בעצם מובילות. אדם שצופה בספורט רוצה לדעת מי מנצח, ולא לחפש קונוסים שמובילים למצופים. גם החוקים שמובילים לכל הפסילות והערעורים לא ברורים. המשעשע הוא שהדגמים תמיד מתחלפים כדי "להפוך את הענף ליותר אטרקטיבי".
2 צפייה בגלריה
מרחף מעל המים, לפחות עד שיחליטו לפסול אותו. תום ראובני
(צילום: Phil Walter/Getty Images)
שנית, וחשוב יותר, זה ענף שלא מכבד את המתחרים שלו. במקום להבליט איכות ספורטיבית וביצוע, הוא תלוי כולו בתנאים חיצוניים. זה לא "היופי שבו", אלא הנקודה שהורסת אותו. תחרות ספורט מורכבת מכללים ומסגרת ברורים – מספר השלבים שצריך לעבור, המשטח שעליו משחקים, הידיעה הבסיסית שהקרב/מקצה/משחק יתקיים בצורה מסוימת ולא ייפסק באמצע. הגלישה הזו מוציאה את הנשמה בגלל ההמתנה האינסופית ל"תנאים המתאימים", ובמארסיי קיבלנו את הבונוס העגום, של תנאים שמפסיקים להיות מתאימים במהלך התחרות, ואז פשוט מבטלים אותה. הרוח בהתחלת המקצה הייתה רוח רפאים.
גל פרידמן, לי קורזיץ, שחר צוברי, שרון קנטור, תום ראובני. כולם ספורטאי על. אני מחכה שתנשוב כבר רוח כדי ששני האחרונים יביאו מדליות, זה יהיה אדיר. אבל די. זה נגמר. הענף הזה צריך להפסיק לאמלל אותנו ואת המשתתפים בו. אנחנו אוהבים אתכם, אבל לא יכולים לסבול את זה יותר.
