אנדריאה מורז סוגרת עשור בישראל. השחיינית, המכונה בקיצור אנדי, אמנם שברה לא מעט שיאים ישראליים אחרי שעשתה עלייה מארה"ב, אבל אם תשאלו אותה, ההישג הגדול ביותר שלה הוא לעבור ראיונות שלמים כשהיא מדברת עברית. זה לקח זמן, השפה עדיין לא שוטפת והמבטא בולט מאוד, אבל היא לא מוותרת, עוברת לאנגלית רק כדי לדייק את הכוונה ואז מיד חוזרת לעברית. ממשיכה לדבוק בשפת המדינה שאותה תייצג ממש עוד רגע באולימפיאדה, בפעם השלישית ברציפות.
ולא רק תייצג בבריכה. מורז, שגילתה את ארץ הקודש במשחקי המכביה ב־2013, קיבלה חותמת סופית לכך שהיא ישראלית לכל דבר, עם הבשורה המרגשת שנבחרה להיות נושאת הדגל בטקס הפתיחה בפריז, לצד הג'ודוקא פיטר פלצ'יק. "כמעט בכיתי כשהודיע לי", היא אומרת וקולה רועד. "אני מתרגשת לייצג את המדינה בזמן הזה".
זה מדהים עוד יותר בהתחשב בעובדה שעד לפני כמה שבועות מורז (32) בכלל לא ידעה שתטוס לצרפת. היא לא קבעה את הקריטריון האישי שמבטיח השתתפות באולימפיאדה, אבל לבסוף נבחרה להיות אחת משלושת שחייני השליחים שיעבו את הנבחרת, אחרי שזכתה במדליית זהב באליפות אירופה ב־100x4 מטר מעורב מיקס (גברים ונשים יחד), בהרכב שכלל גם את אנסטסיה גורבנקו, רון פולונסקי וגל כהן גרומי. תוסיפו לזה את העובדה שבקרוב מורז תהיה רופאה, ותקבלו מולטי טאלנט שמלהטטת בין הבריכה ללימודים.
כשמורז נשאלת אם אימצה לעצמה כבר מנהג ישראלי, היא פורצת בצחוק. "אולי יש לי קצת דברים שאני עושה בנהיגה. כבר התרגלתי לנהגים הישראלים, אבל זה עדיין מעצבן אותי. בכל מקרה, אני יותר רגועה".
כשהגעת למכביה, חשבת שתשתקעי בישראל?
"המחשבות שלי לא היו ארוכות טווח, בטח לא עשר שנים. אני חושבת תמיד מה המטרה הבאה. לא חשבתי שאלמד רפואה בארץ, רק כשהגעתי לכאן הבנתי שיש תוכנית באנגלית. זה גם עזר לי עם העברית".
חשבנו שאפשר לזכות במדליה באליפות אירופה, להצליח. ב־2021 היינו קרובים, סיימנו במקום הרביעי בשליחים. ידענו שהמיקס מעורב חזק מאוד, ולנצח זה היה כבוד. וואו"
מה הכוונה?
"קודם כל לשמוע את השפה כל היום. הרופאים מדברים איתנו אנגלית, כי זו תוכנית באנגלית, אבל עם החולים ברור שמדברים בעברית. אם הם מבינים אנגלית ממש טוב אפשר, אבל רוב הזמן בעברית. עשיתי כמה ראיונות עם מטופלים בעברית וזה השתפר עם הזמן".
בבריכה לא דיברו איתך עברית?
"כן דיברו. למדתי הרבה כשהמאמן היה ליאוניד קאופמן, כי הוא לא ידע אנגלית כל כך טוב. אוצר המילים שלי היה מוגבל לשחייה. עכשיו, כשאני מדברת עם חולים, זה עוזר לי הרבה".
למדת באולפן?
"כשעליתי לפה רק שחיתי. זה קשה לשלב בין השניים כי האולפן בשעות שלא הולכות ביחד עם האימונים. אמא של קרן זיבנר היא גם מורה לעברית, והייתי הולכת לבית שלה כמה פעמים במשך חצי שנה. אחרי ריו מצאתי זמן ממש ללכת לאולפן לחצי יום ועשיתי את זה במשך שלושה חודשים. זה גם עזר לי הרבה".
אז מבחינתך עשר השנים האלה הן לא הפתעה, מי שלומדת ככה שפה לעומק רוצה להישאר.
"כן. יש לנו בנבחרת את איילה ספיץ שעשתה עלייה לפני שנה, והיא מבינה עברית, אבל קשה לה לדבר. אני רואה בה את עצמי כשעליתי לארץ, והייתי צריכה לחשוב כל מילה באנגלית ואז בעברית. אני מבינה אותה, כמה זה קשה".
"רוצה לעזור לספורטאים"
אז כמו שניתן היה להבין, מורז היא כבר דוקטור, אך עדיין אין לה רישיון. את לימודי הרפואה החלה לפני ארבע שנים, כשהבינה שהתואר הראשון מאוניברסיטת סטנפורד מספיק כדי להתקבל לתוכנית התואר השני. אחרי שהלפיד האולימפי בפריז יכבה, היא תמריא למינסוטה ותחל בהתמחות בפסיכיאטריה. המטרה הסופית: להפוך לפסיכיאטרית לספורטאים, תחום שחסר בישראל.
"אני רוצה לצבור ניסיון עם הרופאים שעושים את זה בארה"ב, כי זה קיים בעולם", היא משתפת. "אני רוצה ללמוד מהם, ואז אוכל לחזור ולהביא את זה לפה. לא שמעתי על מישהו שמתכנן לעשות את זה בישראל. אני מדברת עם אנשים על זה במכון וינגייט או בוועד האולימפי ואמרו לי שאין. זה הבדל גדול בין להיות פסיכולוג ספורט לפסיכיאטר ספורט, כי אפשר לתת תרופות".
איך חשבת דווקא לכיוון הזה?
"בשנה השלישית ללימודים פה, כשצריך לחשוב מה רוצים לעשות לקראת השנה האחרונה, יש אפשרות לבחור בכמה נושאים. בחרתי פסיכיאטריה, חיפשתי בגוגל אם יש דבר כזה פסיכיאטרית ספורט - ומצאתי. הבנתי שזו הדרך שלי, שזה הגיוני. אני באה מעולם הספורט ואני רוצה לעזור לספורטאים. לא מעט ספורטאים מפורסמים בעולם סיפרו שיש להם קשיים ובעיות".
בהתחלה חשבת להיות רופאת ילדים, זה שינוי גדול בתוכנית.
"כן. הייתי ברוטציה של רפואת ילדים ואהבתי את זה. אהבתי את הכירורגיה וכל מיני דברים. בסוף השנה השלישית, כשהייתי צריכה לבחור, חשבתי על זה יותר. כל פעם חשבתי שאני רוצה משהו אחר, יום ככה ויום אחר ככה. בסוף בחרתי בפסיכיאטריה".
את מצליחה לשלב בין השחייה ללימודים?
"אחרי אולימפיאדת טוקיו לא שחיתי שנה. הייתי בבית החולים רוב הזמן. קשה ללכת לכיתה, לבריכה ושוב. זה היה הרבה שעות, הייתי גם צריכה ללמוד בערב. הבנתי שאני צריכה להתרכז בלימודים. לקחתי הפסקה מהספורט. אחר כך לאט־לאט התחלתי לחזור, עשיתי מה שיכולתי. קשה לשים בגד ים ולשחות כשיש לך לוח זמנים כזה, אז העדפתי לרוץ או להתאמן בחדר כושר. חזרתי לשחות לגמרי בינואר 2023".
שרת הספורט של צרפת שוחה בנהר סיין
(באדיבות ONE)
חיכו לך באיגוד?
"לא, רק קיוו שאצליח לחזור ותמכו בי. טוב שלא חיכו לי, לא השתתפתי באליפות העולם בשנה שעברה, לא קבעתי את הקריטריון לשליחים. אני מלאת תודה שהקבוצה חזקה כל כך וככה עוד שחיינים העפילו לאולימפיאדה. מבחינת השליחים, אני מקבלת הרבה ביטחון מזה שאנסטסיה וגל יותר חזקים ממני. עכשיו הם לא צעירים, והם טובים".
"יש עומק בנבחרת"
כשהגיעה לישראל לפני עשור, מורז השתלטה על הבריכה המקומית וניפצה שיאים בסיטונות, במיוחד במשחים בסגנון חופשי. עד היום היא שיאנית ישראל ב־100 מטר חופשי עם תוצאה של 54.06 שניות, שקבעה באולימפיאדת טוקיו.
לאורך השנים החזיקה בשיאי ישראל גם ב־50, 200 ו־400 חופשי וכן בשני משחי הגב (100 ו־200 מטר). כמעט את כולם איבדה ליהלום של השחייה הישראלית, אנסטסיה גורבנקו. היא גם שותפה מכהנת לארבעה שיאי שליחים.
זו תהיה, כאמור, האולימפיאדה השלישית של מורז. הראשונה הייתה בריו 2016, עם זוהר שיקלר, עמית עברי וקרן זיבנר ב־100x4 חופשי נשים – משחה השליחות הראשון של ישראל בתולדות המשחקים.
בטוקיו 2020 היא כבר עלתה לגמר במשחה 100x4 מעורב מיקס עם גורבנקו, כהן גרומי ואיתי גולדפדן, שם סיימו במקום השמיני. "בטוקיו, כשנגמר המשחה, לא היינו צריכים לחכות אפילו לתוצאה. הייתי עוד במים כשידענו שעלינו לגמר", היא מספרת. "יצאתי מהבריכה לחגוג עם האחרים בחוץ. אני אוהבת את השליחים. אני כל כך שמחה להשתתף במשחים האלה, זה אומר משהו על המדינה, לא רק שחיין אחד שיכול, יש עומק בנבחרת".
המדליה בשליחים באליפות אירופה הייתה הזהב הראשון שלך מאז שעברת לייצג את ישראל, מה הרגשת?
"זה היה מטורף. חשבנו שאפשר לזכות במדליה, להצליח. ב־2021 היינו קרובים, סיימנו במקום הרביעי בשליחים. ידענו שהמיקס מעורב חזק מאוד, ולנצח זה היה כבוד. וואו".
ידעת את המילים של "התקווה". מתי למדת את ההמנון?
"לפני ריו. עודדו אותי להתראיין בעברית וגם ללמוד את 'התקווה'. אני זוכרת ששמתי בספוטיפיי את ההמנון כדי לשמוע אותו כמה פעמים. לפעמים קשה לי להתחיל כל שורה. אם מישהו שר, או שאני שומעת את המילים, אני יודעת להמשיך ולשיר גם. באליפות אירופה היינו ארבעה, שרנו ביחד וזה היה קל יותר. קשה לי בלי המילים. איך הרגשתי באותו הרגע על הפודיום? אין מילים להסביר את זה. זה נותן הרבה מוטיבציה לקראת פריז".
אמרת שאת מתרגשת לייצג את המדינה בזמן הזה. מה התחושות שלך מאז 7 באוקטובר?
"עצוב. לא הייתי בארץ כשהתחילה המלחמה. קיבלתי המון הודעות אחרי מדליית הזהב שלנו באליפות אירופה והבנתי איך זה לייצג את המדינה בזמן הזה. זה נחמד לשמוע שזה עושה אנשים מאושרים, נותן לאנשים פה במדינה משהו טוב בימים האלה".
