20 דקות לתוך מה שיהפוך לטקס פתיחה שהעולם ידבר עליו שנים וכנראה אף פעם לא יסכים לגביו, החלה להתגנב ללב תחושה שהפכה כמעט זרה לגמרי בשנה האחרונה: תקווה. ובמובן הזה, עוד לפני שהתחילה, כבר עמדה אולימפיאדת פריז 2024 במשימה החשובה ביותר - להדליק לפיד בחושך.
פריז הבינה את המשימה שלה בטקס. לעשות משהו שיהיה גם חסר תקדים, גם בלתי נשכח, גם שנוי במחלוקת, גם שופע ביטחון צרפתי, גם משוויץ בעיר היפה בעולם, גם עם נגיעות פוליטיות של גיוון והכלה וליברליזם ומדליקי משואות שהם מהגרים ממושבות צרפתיות, גם ארוך מדי כי בכל זאת מדובר באנשים שהפסקת צהריים אצלם היא שעתיים - אבל גם טקס שיזכיר לעולם מותש ומפולג שאפשר גם אחרת.
הגשם הפריע אבל גם הפך את הכל לרומנטי עוד יותר, ואחרי ארבע שעות וסלין דיון אפשר היה להתחיל לריב על האם זה היה הטקס הכי טוב או הכי גרוע אי פעם. אבל לפריז אף פעם לא אכפת שמתווכחים עליה. היא החליטה להתגאות לא רק במה שהיא, עיר פלורליסטית ופתוחה שאוהבת את החיים, אלא גם להזכיר שהרוח האולימפית בנויה על ערכים דמוקרטיים שנותנים לכולם, מסטף קרי ועד הודף כדור ברזל מאלבניה, הזדמנות שווה עם מערכת משפט הוגנת.
זה לא מקרי שהאולימפיאדה שורדת הכל, כי הרעיון של פייר דה-קוברטן, אופטימיסט שכמותו, בא מתוך אמונה שלמרות שהיא בדרך כלל מתנהגת הפוך, האנושות המודרנית כן רוצה לחיות בשלום ואפילו קצת באהבה. לכן, אגב, השימוש ב-Imagine של ג'ון לנון בטקסי פתיחה לגמרי לא שייך לאירוע - הדמיון האולימפי הוא לא עולם בלי ארצות, אלא עולם שבו ארצות חיות בשלום. ולאומיות, להבדיל מלאומנות, לא צריכה להיות רעילה. בגלל זה בכל ארבע שנים, אנשים שלא מסכימים ביניהם על שום דבר, מזיזים הכל לצד ונצמדים לטלוויזיה לראות תחרויות בענפים שבעצמם לא ידעו שהם ענפי ספורט.
הסיפורים הטובים ביותר באולימפיאדה הם כמובן אלה של ספורטאים עלומי שם ממדינות עלומות עוד יותר. אריק מוסמבאני מגינאה המשוונית, שוחה לבדו את מוקדמות ה-100 מטר חופשי ומסיים חסר נשימה אחרי כמעט שתי דקות - זכור מאולימפיאדת סידני יותר מפיטר ואן-דן הוגנבאנד ההולנדי שזכה בזהב. אבל הסיפור של לברון ג'יימס, שכבר יש לו שתי מדליות זהב ולא צריך עוד עומס בגילו ומגיע בכל זאת לאולימפיאדה, סימבולי לא פחות. מי שעד גיל 10 לא היה לו אפילו בית, הוביל שלשום את הסירה של ארה"ב, מניף את הדגל בגשם שוטף כשהוא בתפקיד קפטן אמריקה. רק האולימפיאדה יכולה להביא שני סיפורים כאלה למקום אחד, ולרגש באותה מידה.
נהוג לומר שהתקווה מתה אחרונה. אולי. אבל כל עוד יש אולימפיאדה מדי ארבע שנים, התקווה לא הולכת לשום מקום.
