שיחה עם אדם ברדיצ'בסקי, טניסאי פראלימפי
(צילום: ליאור שרון )
המציאות, לא פעם, מכתיבה קצב שונה לחיים. מהיר מדי, כזה שלא נותן רגע לעכל משהו דרמטי כי הפרק הבא כבר מתחיל. אדם יכול כבר לשבת במקום אחר, רחוק הן מבחינת זמן והן מבחינת מוצא מהמקום שבו נקודת המפנה בסיפור שלו קרתה, אבל עדיין ירגיש כאילו הוא שם, יחווה כמעט את אותן העוצמות.
ככה בדיוק הייתה ההרגשה בשיחה עם הטניסאי בכיסאות גלגלים אדם ברדיצ'בסקי (40), שיישא הערב (21.00) את דגל ישראל בטקס הפתיחה של המשחקים הפראלימפיים בפריז, יחד עם שחקנית נבחרת הכדורשער ליהיא בן דוד. ישבנו בקניון בהרצליה, הרחק מקיבוץ ניר יצחק שבעוטף, עשרה חודשים אחרי אותה שבת. בפינה שטופת שמש בבית הקפה, החיים נראים נינוחים. צמד המילים "להמשיך הלאה" כאילו טרף את מה שקרה בדרום. גם כשאדם מדבר על 14 השעות בממ"ד בחצי חיוך, בכל זאת חופש גדול מסביב והאווירה השמחה מדבקת, הגוף שלו מגיב בהתאם למילים והוא לא מסתיר כי בתוכו הוא רואה שוב הכל. לאחרונה התפרסם סרטון שבו הלוחמים שחילצו את המשפחה הצליחו להביא עד לברדיצ'בסקי את כיסא הגלגלים, אחרי שזה נשאר מאחור בימים הראשונים של המלחמה. בסרטון הם אף מברכים אותו ואת יתר הספורטאים בדרך צלחה במשחקים.
"הסיוט התגשם"
ברדיצ'בסקי, יליד הקיבוץ, התעורר ב־6:30 בבוקר 7 באוקטובר לקול האזעקות, עייף אחרי חגיגת ערב שמחת תורה עם המשפחה. הוא עלה ישר על כיסא הגלגלים, מצטרף יחד עם אשתו הילה אל הילדים שכבר ישנו בממ"ד. "לא הספקתי להרכיב את הפרוטזה, ממש טסנו אליהם", הוא משחזר. "הבנו שזה לא משהו רגיל. אנחנו רגילים לטילים, והפעם זה היה אינטנסיבי. אמרתי לעצמי 'אם אני עכשיו שומע ירי של קלאץ' זה אומר שהסיוט מתגשם'. ואז הירי מגיע".
מהי התגובה הראשונית?
"הסתכלתי מהחלונות לראות אם אני מזהה משהו. הירי כבר התקרב. נכנסתי לממ"ד, לקחתי איתי סכינים. הילדים שלי הבינו מיד שקורה משהו. הם בדרך כלל לא מצליחים להיות בשקט. כיבינו את המזגן, את האורות, שמנו בטאבלטים סרטים בלי סאונד. באיזשהו שלב יצאתי, הבאתי מהר דברים מהמקרר ומטען. אז כבר הרכבתי את הרגל שלי".
מתעדכנים בחדשות?
"כלום. התעדכנו רק בקבוצת הווטסאפ כדי לראות איפה המחבלים נמצאים. כשראיתי שהם מתקרבים לבית שלנו, כתבתי למשפחה שאנחנו אוהבים את כולם ולא בטוח שנצא מפה".
חששתם שתיחטפו?
"לא ידענו אפילו שחטפו אנשים. הילדים שאלו שאלות במשך השעות האלה. צרכים עשינו בשקיות, בבקבוקים. כשהמחבלים כבר היו באזור הבית אמרתי לילדים (בני 6, 8 ו־10) שהמחבלים הולכים לפתוח לנו את הדלת, ואני לא אתן להם. אחזיק הכי חזק שאני יכול. אתם חייבים להיות בשקט, מתחת למיטות. התפללנו שהם לא יגיעו לבית שלנו, והם לא. להורים שלי הגיעו שלוש פעמים, אבל לא הצליחו לפתוח להם את הדלת".
היו מחשבות של "מה אני יכול לעשות"?
"באיזשהו שלב חשבתי לעשות בלגן בבית, לשפוך קטשופ, כדי שהמחבלים שיגיעו יחשבו שכבר היו מחבלים אחרים. גם חשבתי לעלות בהתחלה על רכב ולנסוע כדי לא להשאיר את הגורל בידיים שלהם. טוב שלא עשיתי את זה כי היינו מתים בטוח".
מתי צה"ל הגיע אליכם?
"בסביבות ארבע. אי־אפשר היה להגיע אלינו, מחבלים שלטו בכבישים מסביב. החיילים שבאו אלינו הגיעו מאילת, אפשר היה להגיע רק מהדרום. היו עוד מחבלים שהיו בדרך לקיבוץ, והיו את הטנקיסטיות מניצנה שהגנו עלינו. רק בתשע יצאנו, כשהתחילו לסרוק את הבתים. אמרו לנו לצאת ולבוא לגנים, שם היה איסוף".
מה לוקחים?
"כרית, שמיכה, עלינו על האופניים ונסענו. אמרתי לילדים שייסעו מהר, אבל בזהירות, יחד איתנו. הם פחדו. יומיים אחרי שפינו אותנו נתנו לכל משפחה חצי שעה לקחת ציוד, מה שמספיקים. עם הציוד הזה אנחנו מסתובבים עד היום".
כמה אנשים שהכרת נרצחו?
"הרבש"ץ ירון שחר שהיה אדם מדהים. ליאור רודאיף, שהיה נהג אמבולנס, תמיד תורם דם, עוזר בכל דבר. טל חיימי, שיודעים שנרצח, אבל עדיין חטוף בעזה כמו ליאור, היה שכן שלי והבן שלו לומד עם שלי בכיתה. אורן גולדין, שהיה אחראי על המוסך, גם השאיר תאומים. בועז אברהם, איש מבוגר שבכלל לא היה צריך להילחם".
אתה רואה את עצמך חוזר יום אחד לשם, למשהו שקרוב לחיים שהיו לפני?
"אני מאמין שנחזור. הילדים רוצים שנחזור. זה יכול לקחת גם שנתיים. האזור הזה יפרח ויצמח. כרגע אי־אפשר לגור שם. אני עדיין לא מאמין שכל זה קרה בכלל. יש לי פלאשבקים במהלך היום. הילה ואני אמרנו בינינו שאם אנחנו יוצאים מהיום הזה בחיים אין לנו התלבטויות. יש הזדמנות לעשות משהו - נעשה אותו".
"אני בכושר מעולה"
מחשבות על המשחקים המתקרבים בבירת צרפת והקמפיין האולימפי שהתחיל הגיעו כשברדיצ'בסקי הבין שאם הוא לא מתגייס למילואים, הוא ייצג את המדינה בפעם השלישית. "השבועות הראשונים היו קשים, כל פעם קיבלנו עוד בשורות רעות. לא היה לי חשק. כמה חודשים אחר כך טסנו לטקסס, ושם אמרתי לעצמי שאני הולך על זה בכל הכוח. אמנם לא קבעתי את הקריטריון, אבל נכנסתי מהיותי מדורג 41. הייתי צריך לטוס בכל העולם כדי לצבור נקודות. 'טיילתי' הרבה הודות לספיבק ולהתאחדות לספורט נכים שתמכו בי".
המשפחה גרה בינתיים בקיבוץ אילות, אך בימים שלפני פריז התגורר ברדיצ'בסקי בהרצליה והתאמן עם עופר סלע על מנת להרגיש קצת חימר, המשטח שעליו יתחרה. החודש הוכרז שהוא הולך להיות אחד מנושאי הדגל. "מההתאחדות לספורט נכים אמרו לי שרוצים לעשות איתי זום. חשבתי מה כבר עשיתי רע, ואז הבנתי שכנראה זאת הסיבה. הפגישה הייתה מרגשת. ציון דרך. זאת הייתה שנה מטורפת", הוא מסכם.
המשפחה תגיע לעודד איתך?
"אל על, שמטיסים את המשלחת, דואגים שיהיה עידוד. הם מביאים משלחת מהקיבוץ, מפונים, ביניהם גם את הילדים וההורים שלי".
מרגיש שההכנה שעשית אידיאלית?
"לא, אבל אני מרגיש בכושר מעולה. התוכניות שלי לשנה הזו היו לסיים הכי קרוב לעשרת הראשונים. דורגתי 20 לפני המלחמה. אני מתחרה בדרגת open, שהיא שייכת לכל מי שאין לו בעיה בפלג הגוף העליון. יש שם הרבה ספורטאים, וזה הרבה יותר קשה. הכל אפשרי, אני יכול לנצח כל אחד. בזוגות אתחרה גם עם סרגיי ליסוב. הכי חשוב זה לעשות את המקסימום ולייצג את המדינה בכבוד". אגב, בסיבוב הראשון יתמודד ברדיצ'בסקי עם המדורג 36, לוקה ארקה האיטלקי, כשהמאזן ביניהם עומד על 0:3 לישראלי.
אם כבר ייצוג המדינה, לברדיצ'בסקי יש מחשבה לקבץ את הפצועים מהמלחמה לטניס כדי להקים נבחרת חזקה. "הייתי בכיף לוקח משרה כזו של לקדם ולאמן את האנשים האלה אחרי שאסיים להתחרות. רואים עולם ככה, פוגשים אנשים".
"רגל אחת הצליחו להציל"
ב־2007 איבד ברדיצ'בסקי את רגלו כאשר נסע עם הילה, שהייתה חובשת בשירותה הצבאי ("עשיתי את עצמי פצוע וככה הכרנו") לטיול הגדול. בתום שנה באוסטרליה ובניו־זילנד החליטו השניים לעבור לתאילנד לחודש. ארבעה ימים לפני הטיסה לישראל הם עלו בקופיפי על הפלגה, שבמהלכה מזג האוויר השתנה מיום שמשי לסערה. "חזרנו ליאכטה, והתחילו גלים ממש גבוהים", הוא משחזר. "היא התחילה לטבוע. כולם נפלו לצד אחד ואנחנו טיפסנו לצד הגבוה ביותר".
ממש טיטאניק.
"משהו כזה. דחפתי את הילה כי פחדתי מהמנוע, אמרתי לה שצריך לקפוץ רחוק. ניסיתי לקפוץ, החלקתי, המנוע שאב אותי. שתי הרגליים שלי נחתכו. אחת הצליחו להציל. הגיעה אונייה לחלץ אותנו ונתנה לי חבל, שממנו עשיתי חוסם עורקים. מקופיפי היינו צריכים לשוט שעה וחצי לפוקט. שם התחילו הניתוחים והטיפולים עד הטיסה לארץ שבוע אחרי".
הגעת לספורט כשיקום?
"תמיד רציתי להיות ספורטאי מקצועני. היה לי עוד חלום להיות כדורגלן, אבל אחרי שראיתי מה קרה לרגל הבנתי שזה כבר לא יקרה. התחלתי עם שחייה, טניס אהבתי תמיד, אבל לא רציתי לשבת על כיסא הגלגלים".
מוטיב שחוזר אצלכם בענף.
"כן, העדפתי את השחייה. עשיתי את זה במקביל ללימודי הנדסת מכונות".
נועם גרשוני היה השראה?
"לא הכרתי אותו. הכי קטע שהתקשרתי לבדוק על הטניס באותו יום של הגמר שלו. בדיעבד, זה היה טוב גם כמסגרת, אבל לא משהו שהייתי חייב. ברגע שראיתי שאני חי, וידעתי שיש דבר כזה פרוטזה, אני מרגיש שקיבלתי הזדמנות חדשה להיות הכי טוב במשהו".
פורסם לראשונה: 01:30, 28.08.24
