אז על מה חולם אלוף פראלימפי בלילה שבו הוא זוכה במדליית הזהב ועומר על ראש הפודיום? אסף יסעור לא ממש יודע לענות לשאלה הזו. ויש סיבה טובה לכך: לוחם הטאקוונדו פשוט לא הלך לישון בליל חמישי האחרון, אחרי שהביא למשלחת הישראלית את המדליה הראשונה שלה במשחקים בפריז.
"לא הצלחתי להירדם", הוא מספר בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet. "או יותר נכון, לא היה אפשר. האמוציות, האדרנלין בגוף, השמחה, המשפחה מסביב, החברים. האהבה ממדינת ישראל. זה היה בלתי אפשרי. אבל אל תדאגו לי, יהיו לי שעות שינה להשלים כשאחזור לארץ".
אין הרבה ספורטאים, אם בכלל, שיודעים כבר בגיל 14 מה הם רוצים, מכוונים לשם מהרגע הראשון ומגשימים את המטרה במדויק. יסעור הוא אחד מהיוצאים מהכלל. ב־2016, קצת יותר משנה אחרי שאיבד את שתי ידיו כאשר התחשמל מכבל מתח גבוה בעת ששיחק עם חבריו ועבר שיקום ארוך, הוא ניצב על מזרן אולם הטאקוונדו ברמלה אצל יחיעם שרעבי והתאהב בענף. התמיד, למד, שם את כל המגבלות בצד והצהיר: "החלום הגדול שלי הוא להשתתף במשחקים הפראלימפיים, אני רואה את עצמי זוכה במדליה". אמר וצדק.
"דיר בלאק אתה לא מביא זהב"
שמונה שנים קדימה – בגראן פאלה המרשים, אתר היסטורי שמשמש גם כמתחם מוזיאונים והוסב לאולם טאקוונדו – יסעור הגשים את חלומו. וזה אחרי שכבר החזיק בתואר אלוף העולם ואירופה. יום קרבות ארוך הסתיים עם שלושה ניצחונות ומקום על ראש הפודיום.
כשנשאל מה הוא חושב על ההצהרה ההיא, יסעור עונה בהתרגשות: "כנראה לא הייתי אומר את זה אם לא הייתי באמת מתכוון. לפעמים חלומות מתגשמים. לפחות אצלי. הייתי מכוון מטרה מהרגע הראשון ואלוהים נתן לי יותר מאשר לקח".
אתה כבר מעכל שאתה אלוף פראלימפי?
"האמת שלא. זה מטורף, התחושות לא נתפסות. אני יכול להגיד שאני מרגיש יותר שלם עכשיו. זו סגירת מעגל מבחינתי. משימה שהייתה כל הזמן בתוך הראש, חבויה איפשהו ובסוף הושגה".
איך מרגישים ביום שאחרי הישג השיא בקריירה?
"בעיקר הקלה. נושמים עמוק, יודעים שהגשמת את מה שחלמת עליו כל כך הרבה זמן. רגעים מזוקקים כאלה של שמחה וגאווה".
עוד לפני המשחקים הציפיות ממך היו בשמיים.
"וואו, ממש. זה מצחיק, אבל בשבועות שלפני הייתי הולך ברחוב ואנשים היו עוצרים אותי או קוראים לעברי: 'דיר בלאק אתה לא מביא זהב'. זה דווקא חיזק אותי. עשה לי משהו בלב. בכל מקרה, גם להם תמיד אמרתי: אני ספורטאי ושמתי לעצמי למטרה להיות הכי טוב שאני יכול. להוציא מעצמי את הכי טוב, להיות לוחם הטאקוונדו הכי טוב בעולם. עם המוטו הזה אני הולך כל השנים, גם לפני יום הקרבות בפריז".
לוחם הטאקוונדו אסף יסעור חולם על הזהב בפריז
(צילום: מיקי שמידט)
יסעור הוא אדם מאמין. בטקס הענקת המדליות זנח את הכובע הקבוע שלו ועלה עם כיפה על הראש. "זה היה חשוב לי", הוא מודה. "ממש חשוב. להתגאות בה, לעלות ולהראות לכל העולם. אני ישראלי ועל ראש הפודיום".
גם לפני הקרב היו שיחות עם אלוהים?
"כל יום הקרבות התפללתי. ביקשתי שהשם יהיה איתי, שייתן לי כוחות, שאזכה במדליית זהב. המשפחה והעידוד ביציעים עזרו מאוד, נתנו לי גם כוחות עצומים. התרכזתי בעצמי, אבל ידעתי שיש מעטפת אדירה מסביב. שאצליח לעשות את זה אם אתמיד".
גולני זה הכי, אחי
המשפחה של יסעור היא בכלל סיפור מיוחד. ההורים ליאור ורויטל הגיעו לפריז עם חמשת אחיו ואחיותיו של אסף. וזה לא היה פשוט. האח הבכור, יצחק בן ה־23, היה בכלל בטיול במזרח והצליח לעשות את הדרך לבירת צרפת ברגע האחרון. יונתן (21) וישראל מאיר (19), לוחמים בגולני, קיבלו אישור לחבור למשפחה. בסיום הגמר, לאחר הניצחון 12:19 בקרב על התואר מול יריבו המיתולוגי עלי ג'אן אוזג'אן הטורקי, אסף התעטף בדגלי ישראל וגולני. "נוצרה אצלנו אחווה במשפחה של גולני", אומר יסעור. "לא יודע להסביר את זה, אבל זה גם בלב".
מה זאת אומרת?
"הם נלחמו בחודשים האחרונים בעזה, בצפון, בלבנון. זה נותן פרופורציות. זה נתן לי כל כך הרבה כוח. אני מתפלל שהחטופים יחזרו הביתה, ושהחיילים יחזרו שלמים ובריאים למשפחות שלהם. שהמלחמה הזאת תסתיים. אני מתפלל ומקדיש גם היום את הניצחון הזה למדינה היקרה שלי שאני כל כך אוהב".
כשבגמר ניצב יריב טורקי – עם כל המשמעויות והמשקעים בין המדינות מאז 7 באוקטובר – זה הופך את זה למרגש יותר?
"בסוף אנחנו ספורטאים, לא אויבים. אנחנו מכירים כל כך טוב ואין איבה. נלחמנו כל כך הרבה קרבות ביחד, סיפקנו קרבות דרמטיים וקשים. יש יריבות, אבל ספורטיבית. מה שיפה זה שהקרבות אצלנו מאוד צמודים ומוכרעים בסוף".
"ג'קי צ'אן? חשבתי שמסתלבטים עליי"
והייתה גם פדיחה קטנה, שיסעור לא מתבייש לדבר עליה. כוכב הקולנוע ג'קי צ'אן היה זה שהעניק ללוחם הטאקוונדו הישראלי את מדליית הזהב. רק שיסעור, רחמנא ליצלן, לא זיהה את צ'אן בן ה־70. "ראיתי שכולם צועקים, מתחרפנים ולא הבנתי על מה המהומה", הוא מספר. "לא הבנתי מה הם רוצים. חשבתי שמסתלבטים עליי, שצוחקים. רק אחרי שראיתי ברשתות החברתיות את הסרטונים, הבנתי איזה ליצן הייתי".
אתה רק בן 22, אבל אתה אלוף עולם, אלוף אירופה ועכשיו גם אלוף פראלימפי. יש עוד לאן לשאוף?
"עם הספורט לא סיימתי, זה בטוח. אני כאן כדי להישאר ולהשתתף בעוד הרבה תחרויות. נכון, אחרי הזהב הגעתי לשיא מסוים, אבל כעת תהיה רגיעה. אחזור לישראל, אנוח ואהיה קצת עם עצמי".
האבא המאושר: "אסף מוביל דרך"
האב ליאור ליווה, כאמור, את בנו במסע קשה, ארוך ובסוף גם משמח. הוא כמובן לא אוהב להיות במרכז העניינם, אלא לעודד מהיציע, אבל החיבוק שנתן לאסף בסיום הקרב לא השאיר עין אחת יבשה. "לא רק שהאמנתי, ידעתי שהוא יזכה בזהב", מספר האב הנרגש. "הבנתי שככל שאנחנו נכוון לשינוי תודעה, לתפיסת עולם של אנשים, תפיסת עולם של אסף ושל עצמנו, אנחנו נזכה להגשים את זה. זה מה שהוביל אותנו כמשפחה, וזה מה שהביא לאסף את הכוח והרוח הגבית להגשים את ההישג הזה, וזכינו לראות את זה קורה".
יסעור האב מוסיף: "התרומה של אסף לטאקוונדו בארץ מדהימה. אסף הפך את הטאקוונדו הפראלימפי לספורט סקסי, לספורט שמדינה שלמה מחכה לראות ולשמוע, מה שלא היה אף פעם עד עכשיו, באף תחרות פראלימפית. לראות את זה קורה, כשאסף נבחר להיות מוביל דרך ומשנה תודעה, זו גאווה אדירה".
ליאור מודע גם להישג הגדול בתקופה המורכבת כל כך: "בימים כאלה, כשיש לנו שני ילדים בסיירת גולני, אנחנו חווים חששות ופחדים מדי יום ואנשים חווים דברים בישראל הרבה יותר גרועים. בניצחון הזה אסף מביא גאווה ושמחה למדינה שלמה, לעם שלם. בשבילי זה כבוד גדול".
אסף, זכית גם במענק של מיליון שקל עבור המדליה, מה עושים מכאן?
"האמת, אני עוד לא יודע. נצטרך להמתין ולראות".
לסיום, יסעור מבקש להודות "לצוות שלי, לנבחרת, למשפחה שהגיעה, לעם ישראל שתמך, לספונסרים שלי, לכל מי שלקח חלק במסע שלי עד לכאן היום. אמרתי עוד לפני הגמר: 'רוצה את הזהב ואלחם עליו, אף אחד לא ייקח את זה'".
פורסם לראשונה: 01:30, 01.09.24
