פעם, לפני שהרצוג נהיה נשיא, ולפני שאסף יסעור הפך לאלכימאי שממיר בעיטות למדליות זהב, הרצוג הקליט לו סרטון. זה קרה בשנת 2015, מתישהו אחרי שיסעור איבד את שתי ידיו, כשטיפס להביא כדור. בימין תפס כבל מתח גבוה, בשמאל את הגדר, מעגל חשמלי של 22 אלף וולט נסגר, אדם חדש נולד.
בסרטון, בכל אופן, הרצוג אמר לו אז: "אנשים כמוך, שעברו משבר גדול, שינו את העולם. אתה לא רואה את זה היום". לפעמים מישהו - זה לא חייב להיות נשיא - זורק לך משהו, אפילו חצי מילה, ודברים שוקעים בתוכך. נובטים. מבעבעים. הופ, בוקר אחד מקבלים חיים.
אולי זה היה אחד מאותם מקרים, ואולי הרצוג סתם חזה את הבאות. על דבר אחד אי־אפשר להתווכח: אסף יסעור הוא ספורטאי שמשנה את העולם. זה לא רק ההישגים הבלתי נתפסים. יסעור נותן השראה למי שצופה בו. אין ידיים? תכף תראו מה אפשר לעשות עם הרגליים. מגבלה, אמרתם? תכף תראו מי לוחם הטאקוונדו הפראלימפי מספר אחת בעולם. ויסעור, למתבונן מהצד, כמו רוקד על המשטח. ימינה, שמאלה, מדלג. בעיטות נוחתות במעין אמירה צלולה. כמו סימן קריאה.
פעם ראיינתי את יסעור. זה היה בזום. מבאס לדבר בזום. למסך אפקט מרחיק. ובכל זאת, ותוך כדי שיחה תזזיתית - הרים כוס, הזיז כוס, התנדנד לאחור, ניקה פירורים דמיוניים על השולחן - יסעור אמר משהו שאי־אפשר היה לשכוח. זה היה כששאלתי מה איבד, כאילו בתוכו, יחד עם הידיים. אבל יסעור, כמו שמע הפוך, תיאר את מה שהרוויח. אמונה, אופטימיות, עקשנות. הפציעה, הוסיף, סגרה דלת אחת, ופתחה 3,000 אחרות. אני לא רואה אותה כמשהו שבא לרעתי, אמר.
זו הייתה תשובה שהיא שיעור. כי קל להודות על הדברים הטובים סביבנו. הודיה בכלל היא כלי התפתחותי מדהים. רק נראה אתכם מודים על הרגע הנורא בחייכם. זה כבר על־אנושי. וזה היה גם רגע שבו אפשר היה להבין בבירור שעם רוח כזו שמנשבת במפרשי המוטיבציה שלו, במוקדם או במאוחר הספינה של יסעור תגיע אל זהב פראלימפי כמו שסימן לעצמו.
ומה תגידו על עמי דדאון? ההוא שבמעמד חלוקת המדליות ישב על כיסא הגלגלים עם יד על החזה, עם רטוב בעיניים, שר את התקווה בכינון ישיר לשמיים; ההוא שקצת קודם, כשנכנס למים, הפך לכל־יכול, וזכה בזהב ב־100 מטר חופשי; ההוא שאמר אחרי הזכייה "אני מקווה שכל ילד ומבוגר שרואים את זה וקשה להם יידעו שיש אור בקצה המנהרה".
ואתה רואה את יסעור, אתה רואה את דדאון, אתה רואה את מארק מליאר, שזכה במדליית ארד ב־100 מטר גב, ואתה מבין: זה לא רק ההישג הספורטיבי הבלתי נתפס; אלו לא רק רגעי הגאווה והנחמה לעם שמביט מהבית; זה הרבה יותר.
בשנה האחרונה נוספו סביבנו אלפי פצועים, שנפגעו בגופם ובנפשם. שכל חייהם לפניהם. שרגע היו לוחמים, ספורטאים, גיבורים, ורגע אחרי הרגישו שאיבדו לא רק חלק מגופם או מיכולתם, אלא חלק ממי שהיו. מהזהות. מהמשמעות.
ואז באו יסעור ודדאון ומליאר. תסתכלו עלינו, תראו את החלומות שלכם - הם כמו אומרים. לחלומות אין קביים, הם לא על כיסאות גלגלים. ההפך, הם חזקים ומהירים. ראשונים בבריכה, מכריעים יריבים. החלומות שלנו, וגם שלכם, הם בלתי מנוצחים.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.09.24
