1. סופת יסעור
בסיפור של אסף יסעור יש הכל. טרגדיה (קטיעת ידיים), נקודות מפנה (אימוני טאקוונדו), אכזבה גדולה (החמצת ההעפלה לטוקיו 2020), יריב מיתולוגי עם שם שלקוח מתוך טלנובלה טורקית (עלי ג'אן אוזג'אן) וסיום מושלם - זכייה במדליית הזהב בפריז. כל סרט ספורט נראה קטן ליד זה. הכל גם קרה בקצב מהיר, תוך רגע הוא הפך מהילד שנפצע בצורה מחרידה לאלוף פראלימפי (כיאה לדור שלו, הוא עשה הכל במהירות 1.5, מהירות של סרטון טיקטוק ממוצע).
מהחמצת המשחקים בטוקיו על הבאזר, להגעה כפייבוריט מוחלט לזהב בפריז. סופת יסעור סחפה אחריה את כל המדינה. בגיל 22 בלבד הוא כבר בטופ של הענף שלו, ונראה כאילו אין לו יותר מה להשיג. סומכים עליו שימצא פסגות נוספות לכבוש. יסעור יכול לעשות הכל, כל העולם פרוש בפניו. נראה שאם יחליט לעבור לכדורגל, תוך שנה הוא יהיה מועמד לכדור הזהב.
קבלת פנים: אסף יסעור חוזר לארץ עם הזהב
(באדיבות ONE)
2. איש התקווה
הרגע שנזכור מעמי דדאון וילווה אותו לכל חייו הוא שירת התקווה שלו אחרי הזכייה בזהב הראשון, בה נתן את הנשמה ואת הלב. זה בדרך כלל רגע בו ספורטאים נזכרים בכל מה שעברו ומוחים דמעה, אבל עמי דדאון תמיד מסתכל קדימה. מדובר באחד הספורטאים הפראלימפיים הגדולים בתולדות המדינה, אדם עם כריזמה שלא מפחד לומר מה הוא חושב ומרגיש באותו רגע.
עמי דדאון שחה כל הדרך לזהב - ראיון עם הוריו, יפה ויאיר דדאון
(צילום: ליאור שרון)
בטוקיו, הוא קרא להורים לילדים עם מוגבלות לשלוח אותם להתחרות (ועוד כמה שנים, יהיה לנו אלוף פראלימפי שיספר שזה הרגע ששינה לו את החיים); הפעם הוא התרכז בגאווה לאומית. ענף השחייה הפראלימפי משתנה ומתעדכן כל הזמן, ונהיה קשה יותר מבעבר לשמור על מקומך בפסגה. דדאון המשיך מהמקום בו הפסיק בטוקיו, והראה לכולם מהי גדולה ספורטיבית אמיתית. לא יהיה לנו עוד עמי דדאון, וכדאי ללחוץ עליו שימשיך גם למשחקים בלוס־אנג'לס.
3. יחידת מורן
זאת הייתה הפעם האחרונה בה ראינו את מורן סמואל על פודיום אולימפי, וכמובן שנתגעגע. נתגעגע לתחושה שיש לנו מדליה בטוחה במשחקים ולא משנה מה יקרה.
הרגשת השובע שלה מובנת לחלוטין, אחרי כל כך הרבה הישגים, ואחרי שבזכותה ענף החתירה עלה על המפה והצמיח יורשים: סלאח שאהין ושחר מילפלדר שזכו במדליית הארד בסירה הזוגית. ישראל תהפוך לאימפריית חתירה, והכל בעיקר בזכות מורן סמואל. היא שינתה את העולם, עכשיו היא יכולה לפרוש בשקט.
4. גם היסטורי, גם כיפי
כדורשער הוא ענף מטורף. הוא הומצא על ידי צמד גרמני־אוסטרי בסוף שנות ה־40 כדי לעזור ללקויי ראייה והפך לענף אטרקטיבי בו אתה בעיקר שואל את עצמך, "איך הן עושות את זה?" איך אפשר לגלגל כדור בעיוורון מוחלט? איך אפשר לעצור אותו? איך עובד התיאום הקבוצתי? זה יותר באולינג או יותר כדוריד? ואולי בכלל זה דו־קרב פנדלים בכדורגל? כל כך הרבה דברים נדרשים כדי להצליח בספורט הזה, ונבחרת ישראל הביאה בו מדליית כסף היסטורית.
זה מאוד לא ישראלי להצליח בספורט קבוצתי, ופתאום שתי נבחרות שלנו מצליחות בקיץ אחד לשנות את התפיסה הזאת (יחד עם נבחרת ההתעמלות האמנותית שזכתה במדליית הכסף באולימפיאדה). ההפסד לטורקיה היה מעצבן ומאכזב, אבל הוא בטח נותן דלק לחברות הנבחרת להמשיך הלאה כדי לזכות בזהב בלוס־אנג'לס 2028. צריך לעשות הכל כדי שהענף ימשיך להתפתח בישראל. כי מעבר להישגים שהוא מביא, הוא פשוט ענף כיפי בצורה בלתי רגילה, ויש מצב שצריך להביא אותו, עם התאמות נדרשות, גם לאולימפיאדה במקום בדיחות כמו ברייקדאנס. זאת תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה ענף פראלימפי הופך לענף אולימפי. תודו שזה יהיה מגניב.
5. תודה על ההשראה
אני סולד עד עמקי נשמתי מהביטוי "מעורר השראה", ובכל זאת אי־אפשר להתעלם מהקלישאה הזאת כאילו היא לא קיימת. הספורטאים הפראלימפיים עוררו השראה בכל ישראלי שהיה צריך חיזוק בתקופה הנוכחית. אין בכך שום דבר רע.
בלתי נתפס כמה קשים נהיו החיים פה, וטוב שיש אנשים שנותנים כוח להמשיך למרות הכל. אין מחיר להשמעת "התקווה" בפריז, על אפם וחמתם של שונאינו. כל מי שייצג את המדינה במשחקים נתן את כל מה שיש לו, גם מי שלא זכה במדליה הגיע להישגים יוצאי דופן. בכל פעם שדגל ישראל נמצא ליד שם של משתתף, זאת הצלחה של כל המדינה.
6. מיליון סיבות להתחיל
התפיסה המיושנת לפיה ספורט נכים מיועד קודם כל לשיקום, מתה. היום המשחקים הפראלימפיים יותר תחרותיים מאי פעם. המשלחת הישראלית הייתה יכולה להיות גדולה יותר. יש הרבה אנשים שיכולים להתחרות ולא יודעים את זה, ובכך הם מפספסים את ההזדמנות לזכות במדליה פראלימפית. הנושא הזה עולה בכל ארבע שנים מחדש, ונשכח מיד. אבל היום קל מתמיד לדעת איך להפוך לספורטאי פראלימפי - פשוט תחפשו את זה בגוגל. יש עדיין כאלה שחוששים מהסטיגמות על ספורט פראלימפי, כי זה יסווג אותם כ"נכים". יש מיליון שקלים שיכולים לשנות את דעתכם.
פורסם לראשונה: 01:30, 09.09.24
