אחרי מקום חמישי בלונדון 2012, מדליית ארד בריו 2016 ומדליית כסף בטוקיו 2020, בגיל 42 זכתה היום (ראשון) החותרת הישראלית מורן סמואל במדליית זהב פראלימפית ראשונה בקריירה, זאת לאחר שסיימה ראשונה בגמר ל-2,000 מ' (PR1) במשחקים בפריז. כעת המשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים סופרת חמש מדליות - ושלוש מתוכן מזהב!
"השנה הזאת היא כל הזמן שמחה מהולה בעצב", אמרה סמואל לאחר הזכייה. "אם הייתי יכולה עכשיו והיה לנו זמן אז הייתי פשוט שותקת דקה שלמה, דקת דומייה, אחרי כל מה שקרה היום, גם במשלחת שלנו וגם בארץ. אני באתי עם איזו מנטרה למשחקים האלה, אמרתי לעצמי 'תאמיני בעצמך, תהיי מפוקסת וזה יהיה שלך', ובבוקר כשהגעתי לפה התחלפה לי המנטרה - אמרתי לעצמי 'מורן, זה בזכות, זה בגלל וזה למרות', וככה נכנסתי לסירה שלי וככה עשיתי את המקצה הזה. זו פריביליגיה להיות כאן, בבועה הזו של המשחקים הפראלימפיים, ולסיים את זה עם מדליית הזהב, ולצרוח את ההמנון מתוך הבטן שלי ובאמת מהנשמה, זה היה רגע שאני לא אשכח בחיים שלי".
על התחרות היום: "סוף המקצה היה קשה בטירוף מבחינת התנאים. היה הבדלים מטורפים בין החצי הראשון לחצי השני מבחינה טכנית. היה קשה, הייתה רוח חזקה. אבל בראש שלי פשוט התמקדתי בכל מכה, ואמרתי לעצמי בראש 'עד שאני לא שומעת את הביפ של הסוף, אני לא עוצרת, לא מעניין אותי שום דבר'. ובשנייה שחציתי, פשוט התפרקתי, פרצתי בבכי בלתי נשלט. פחדתי שאני לא אצליח לשיר את ההמנון, אבל זה קרה בסופו של דבר גם".
על הזהב שסגר עבורה מעגל: "חמישית בלונדון, מדליית ארד בריו, מדליית כסף בטוקיו ועכשיו אני משלימה את זה עם הזהב היפה הזה, והכבד והנעים על הצוואר. אלה היו שלוש שנים מאוד מורכבות. מי שהיה בחיים שלי בשלוש שנים האלה יודע. זה לא מובן מאליו המדליה הזו שעל הצוואר שלי, כמות הדברים שעברנו כמשפחה עוד לפני המלחמה. אין לי דרך לתאר לכם כמה המסע הזה היה מאוד-מאוד שונה מההכנות הקודמות, ואיכשהו דווקא בגלל זה זה חיזק אותי.
"בנקודה הזו הייתי גם שמחה להעביר את המסר הזה הלאה: היה לי רגע בחיים שאמרתי 'נגמרו לי החיים', והייתי צריכה לעשות את הסוויץ' בין 'נגמרו לי החיים' ל'נגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם', ויש המון אנשים שחייבים לעשות את הסוויץ' הזה, וזה לא פשוט. וגם בשלוש השנים האלה הייתי חייבת כל הזמן לבחור לא לוותר לעצמי. להיות יותר חזקה מהתירוצים ויותר חזקה מהספקות.
"וזה המסר: תהיו יותר חזקים מהתירוצים שלכם ויותר חזקים מהספקות, ולהאמין, להאמין, להאמין, ולעבוד קשה כי בלי עבודה קשה זה לא יקרה. והמקום הכי צנוע שלי, אני התמודדתי עם כל מיני סוגים של אובדנים, יש חיים, וצריך להאמין בחיים האלה, וצריך להיות מלאים בתקווה. אני חושבת שבקטע הזה אנחנו בנבחרת הפראלימפית יכולים באמת להיות מגדלור. אני לוקחת על עצמי להיות כזו, ואני חוזרת לארץ ואמשיך להיות מעורבת בכל מה שאפשר".
על לעשות את זה מול המשפחה: "כשאני בסירה, אני לא חושבת על אף אחד. אני נכנסת לזון שלי. לפני כולם איתי, ואחרי כולם איתי. אבל בעשר הדקות של המקצה אני חושבת רק על דבר אחד: לעשות את הכי טוב שאני יכולה. אבל אין ספק שהילדים שלי הם הכוח-על שלי".
על לוס אנג'לס 2028: "ממש, ממש-ממש לא. הנה, פה אני מצהירה: עשיתי את שלי בספורט. עשיתי כל מה שאפשר ואני הכי מרוצה בעולם, ויאללה, שיבואו לרשת את מקומי".
