ביום האחרון של חודש אוגוסט יחזור הטניסאי הפראלימפי גיא ששון למגרשי החימר של רולאן גארוס בפריז, במטרה להמשיך את השנה המופלאה שלו ולזכות במדליה אולימפית, 12 שנה אחרי הזהב של נועם גרשוני בלונדון־2012.
השנה הנהדרת התחילה בינואר עם הגעה לגמר גראנד סלאם אוסטרליה, שבו הוא הפסיד להולנדי סם שרודר, אבל במאי הוא נקם בו עם ניצחון בגמר רולאן גארוס. ביוני הגיע ששון לחצי גמר טורניר ווימבלדון, שם הפסיד להולנדי אחר, נילס וינק, שאותו ניצח בחצי הגמר בצרפת. שני ההולנדים האלה יהיו היריבים העיקריים שלו גם בטורניר האולימפי בפריז בקטגוריית הקוואד, הקשה מכולן בדרגת הנכות. "לא היה לי זמן לחגוג את הזכייה ברולאן גארוס, בטח לא לנוח כשידעתי שיש את ווימבלדון", מספר ששון על החוויה המיוחדת. "אף פעם לא שיחקתי על דשא, זה משחק קצת אחר".
ששון (44) הגיע לטניס בכיסאות גלגלים לפני תשע שנים, אחרי שנפצע בתאונת סנובורד וחלק מעמוד השדרה שלו נפגע. כחלק מהשיקום, ניסה מספר ענפי ספורט: "אני אוהב טניס, שיחקתי כשהייתי ילד. ראיתי כמה זה מאתגר, סופר־מקצועני ולאילו רמות אפשר להגיע - והתאהבתי".
ששון הוא קודם כל איש נדל"ן, ומודה שהשילוב בין עבודה לבין ספורט מקצועני שכרוך בטיסות מסביב לעולם הוא דבר מאתגר. "אני עושה את זה הרבה בזכות הצוות הטוב שלי", הוא אומר. "אני גר בשנתיים האחרונות ביוסטון, ועדיין מועדון ספיבק וההתאחדות הפראלימפית תומכים בי. עברנו לשם בעקבות העבודה של אשתי, שהיא גינקולוגית. גם הילדים שם. אני הרבה על קו ישראל־יוסטון־שאר העולם".
אי־אפשר להתכחש להישגים שלך, והם מתורגמים לציפיות למדליה.
"אני מודע לכך וגם ליכולת שלי. אני לא מנסה להפחית את הציפיות, להפך. המטרה שלי היא ללכת עד הסוף - להביא את הזהב. יש לי מתחרים חזקים, אני לא משחק נגד עציצים בסופו של דבר. הם צעירים ממני שלקחו גראנד סלאמים בעבר ושיחקו על הבמות הכי גדולות, יותר ממני. לשמחתי, בשנה הזו יצא לי להתנסות בקרבות מולם והם קשים, מה שהופך את התהליך ליותר מעניין".
זאת האולימפיאדה השנייה שלך. מה יש לך הפעם שלא היה בטוקיו?
"דברים השתנו בגדול. בפעם הקודמת המטרה הייתה רק להיכנס לקריטריון, הייתי בקטגוריית ה־open שהיא הקלה יותר. מאז שעברתי לקוואד, דרגת נכות גבוהה יותר, התקדמתי בדירוג והגיעו ההישגים. יש לי ניסיון של משחקים פראלימפיים, ואני סקרן לראות מה יהיה בפריז. הבנות שלי רוצות זהב, לכי תסבירי להן שזה לא טיול של אחרי הצהריים".
אם כבר מדליות, צפית במשחקים האולימפיים ובהישגים של המשלחת הישראלית?
"בטח. המדליות שלהם גרמו לדגדוג כזה של... אני כבר רוצה להיות שם, לעשות את זה. כל אחד שהשיג מדליה, פתח לי את התיאבון יותר. אתה רק רוצה יותר, אומר 'יאללה, כמה צריך לחכות. אני רוצה להתחיל'. המלחמה רק מחזקת את האירוע, הופכת הכל ליותר גדול. זה לא בשביל עצמך".
קבוצת אוהדים ביציעים
אל על מטיסה לפריז קבוצת עידוד שתדחוף אתכם. עד כמה זה חשוב?
"אל על עושה משהו יוצא דופן. היא לקחה לא את הדבר הכי סקסי בעולם, המשלחת האולימפית, ספורטאים שכולם מכירים, אלא כאלה שהם אנונימיים יחסית. היא אימצה את המשלחת הפראלימפית ומטיסה אותה על חשבונה. דבר כזה פותח דלת למודעות למשלחת הפראלימפית. זה משהו יוצא דופן עם ערך מטורף.
"הם זיהו שבמשחקים הפראלימפיים כמות הקהל היא לא כמו במשחקים האולימפיים. אצלנו בטניס זה לא קרוב למה שרואים בטניס הרגיל. הם שמו אותנו על המפה ובמרכז תשומת הלב והשיח. את שומעת על עוד אנשים שמעוניינים לבוא, שרוצים לעודד. הם נתנו הזדמנות לאנשים לראות אותנו. מעבר לזה, לנו כספורטאים, בכל פעם כשהתחריתי בגראנד סלאם והייתה קהילה יהודית, זה נתן מוטיבציה, שיושבים ביציע ומעודדים אותך".
לי בן חמו, מנהלת תקשורת שיווקית באל על, מספרת על המיזם: "אחרי שראינו את קריאות הבוז שעדן גולן קיבלה באירוויזיון, היה לנו חשוב כחברת התעופה הגדולה בישראל, שנושאת בגאווה את הדגל על זנב מטוסיה, לוודא שלנבחרת שלנו במשחקים הפראלימפיים זה לא יקרה. מכאן נולד הרעיון של 'נבחרת הדגל' – הקמנו נבחרת עידוד של כ־30 איש שתלווה את הספורטאים ותעודד אותם במשחקים בפריז. בין חברי הנבחרת יש צעירים שנפצעו במלחמת חרבות ברזל, שורדי נובה ונציגים שנבחרו במסגרת פעילות ברשתות החברתיות".
גיא, יהיו ביציעים גם ילדים ומשפחות שפונו מבתיהם. זה ייתן לכם יותר מוטיבציה?
"כן, יש עוד טניסאי במשלחת בשם אדם ברדיצ'בסקי מניר יצחק, ומהקיבוץ שלו מטיסים עשרות ילדים. יש לזה חשיבות רבה, הם מתרגשים בשבילו. זה נותן גם לנו כוח כמתחרים. באים לראות אותנו עושים משהו עם אופק. אלה לא האתלטים הרגילים שנלחמו על משחקים אולימפיים, אלא מדובר באנשים שמעבר להצלחה בספורט, הם צריכים להתגבר על המוגבלות האישית שלהם, וזה הדבר הגדול. כשבא ילד ורואה את הספורטאי עם המוגבלות מתגבר עליה - זה נותן הרבה תקווה".
פורסם לראשונה: 01:30, 18.08.24
