אסף יסעור זוכר גם היום את הרגע שבו פיספס את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים בטוקיו לפני שלוש שנים. "זה היה מבאס. הייתי צריך אז לחזור לארץ, לשבור את הראש, לדפוק אותו בקיר ולהגיד 'איך פיספסתי את זה'", הוא מודה בחיוך חצי ציני חצי מבויש. "זה אולי הפך אותי למי שאני היום".
מה נגיד, יסעור צודק. היום לוחם הטאקוונדו הפראלימפי בן ה-22 הוא אחת התקוות הגדולות של המשלחת הישראלית לפריז. אלוף אירופה הטרי, אלוף העולם המכהן והמדורג מספר 1 בקטגוריית המשקל שלו (עד 58 ק"ג). כבר למחרת טקס הפתיחה של המשחקים הוא עשוי - לפחות לפי כל התחזיות המוקדמות - לעמוד על ראש הפודיום ולהביא למשלחת הישראלית מדליית זהב. "אני מאוד מרוכז בעבודה שלי ובדרך שאני צריך לעבור, בהכנה שלי, בלי קשר לציפיות, שאני מודע לכך שהן גדולות", מוסיף יסעור. "אני מתאמן כדי להגיע לביצוע הכי טוב, וזה עובד. כמאמר הקלישאה, עבודה קשה משתלמת".
ואכן, בשלוש השנים האחרונות, מאז סיום המשחקים ההם בטוקיו ועד החודש האחרון, באולם נבחרת ישראל ברמלה - יסעור בעיקר עבד קשה. זה היה מסע ארוך ומאתגר. כבר בדצמבר 2021 הוכתר לאלוף העולם בפעם הראשונה. אז זה עוד נחשב מפתיע, אבל מאז אין כמעט תחרות שהוא לא עולה בה על הפודיום. רגע מכונן נוסף היה לפני כמעט שנתיים - בספטמבר 2022 - כשזכה בגראנד פרי פריז, אחת התחרויות החשובות בסבב. כעבור חודש הוסיף זהב בגראנד פרי מנצ'סטר וכעבור חודש נוסף הסתפק בארד בגראנד פרי ריאד, אבל גם רשם ציון דרך יוצא דופן: הספורטאי הישראלי הראשון, גבר או אישה, שזוכה במדליה על אדמת סעודיה.
ויסעור עבד בדיוק על הדברים הללו. השנה הנוכחית היא בינתיים לא פחות ממופלאה, עם ניצחונות בכל תחרות שבה הופיע - האחרונה החשובה הייתה במאי, כשהוכתר לראשונה בקריירה כאלוף אירופה עם ניצחון על יריבו הגדול ביותר לאורך הקריירה, עלי ג'אן אוזג'אן הטורקי. "אני לא אתנצל על התוצאות הטובות שהיו לי בשנתיים האחרונות ויצרו את אותן ציפיות", מבהיר יסעור. "אבל הכל בסדר, אני שם את זה בצד ומתרכז במה שאני צריך לעשות".
ומה אתה צריך לעשות?
"המאמן שלי יחיעם שרעבי ואני תמיד דיברנו שאם אביא את עצמי לקרב, אוציא את המיטב והדברים יפעלו לפי התוכנית - יהיה קשה מאוד לעצור אותי, לא משנה איזה ספורטאי יעמוד מולי, אבל פה זו לא החוכמה. מה שהייתי צריך לעבוד עליו זה כאשר הדברים לא עובדים לפי התוכנית ולא מסתדרים כמו שרציתי, איך הופכים את זה. איך אני מצליח לנצח ולהפוך את הקרב כשהוא לא מתפתח כמו שתיכננתי והשליטה לא אצלי. העבודה היא מנטלית, ולא רק ברכיב הפיזי".
הפעם יהיה גם את ממד ההתרגשות, אירוע שעוד לא הופעת בו.
"נכון, לא הייתי בטוקיו וזאת הפעם הראשונה שלי במשחקים הפראלימפיים. זה תמיד מרגש, אבל אני מאמין שההתרגשות תעבור מהר כשאכנס לקרב הראשון".
שריפות במקום פריחות
"אסף הוא הספורטאי הבולט ביותר בענף הטאקוונדו הפראלימפי בעולם, לא רק במשקל שלו, אלא בכל המשקלים, ובוודאי שהוא מסומן כתקווה לזהב אולימפי", לא פוחדת להצהיר מנכ"לית התאחדות הטאקוונדו, נועה שמידע. "לאסף יש יכולות פיזיות מרשימות אפילו ביחס לספורטאים האולימפיים, אבל מה שבמיוחד מאפיין אותו זה ששום דבר לא עוצר אותו בדרך להגשמת החלום - הוא חדור מטרה ועובד קשה מאוד להשיג אותה. אין אצלו קיצורי דרך".
המשלחת הישראלית מגיעה למשחקים באמצע מלחמה, גם התגובות בטח לא יהיו אוהדות.
יסעור: "בשביל זה צריך לשים הכל בצד, את כל רעשי הרקע. המטרה היא להגיע מפוקס ודרוך לכל קרב בתחרות. להתקדם צעד־צעד עד למטרה הראשית: מדליית זהב".
אנחנו מלווים את יסעור מהאולם ברמלה ועד לבית משפחתו באלוני הבשן במזרח רמת הגולן. נסיעה של כמעט שעתיים וחצי, בלי פקקים. את אירועי 7 באוקטובר הוא זוכר היטב, אך המושב לא פונה מתושביו ועדיין מתפקד, גם כשהאיום של חיזבאללה בשיאו.
ברקע אי־אפשר שלא לחזות בתוצאות השריפות הרבות שכילו בחודשים האחרונים לא מעט מהנוף. "מדהים הפער בין מה שהיה פה בקיץ שעבר - הפריחות והירוק - לבין מה שיש עכשיו. במקום פריחות ומבקרים, רואים שריפות", אומר יסעור. "כואב לראות את זה. כשאני במרכז אני משתדל להתעדכן שהכל בסדר אצל ההורים, ומייחל לימים שקטים ורגועים יותר".
והראש לא נמצא באלוני הבשן?
"במשך השבוע אנחנו במרכז הארץ בגלל האימונים, ובסוף השבוע אני מגיע להיות עם המשפחה".
כשעולים למזרן, לפני קרב, חושבים על אירועי השבת הארורה ההיא ומה שעבר על מדינת ישראל?
"אירועי 7 באוקטובר נותנים משמעות נוספת לכל קרב או מדליה, אין ספק. כשאני מתעורר או עושה את החימום שלי, את ההכנה המנטלית, מצטרף לי בראש דבר נוסף. אין אפס, יש משמעות נוספת לכל מדליה ומקום על הפודיום. הרצון להניף את הדגל, להשמיע את ההמנון, להביא גאווה למדינה - זה טבוע בכולנו. יומיים אחרי שפרצה המלחמה זכיתי בגראנד פרי טייוואן, ושום דבר לא עניין אותי - לא הניקוד ולא המדליה, אלא הדגל, ההמנון, הגאווה. אני מניח שגם בפריז יהיה לדבר הזה כוח משמעותי מבחינתי.
ספורטאי המשלחת האולימפית ספגו איומים על חייהם לפני היציאה לפריז. ואתם?
"השנה, יותר מתמיד, התמיכה הישראלית משמעותית. אנחנו הולכים לקבל תמיכה מרגשת מ'נבחרת הדגל' של אל על, שהם המטיסים הרשמיים של המשלחת הפראלימפית והקימו נבחרת עידוד ייעודית ויממנו את הטיסות של עשרות ישראלים, ביניהם מילואימניקים שנפצעו, שורדי נובה וילדים מניר יצחק".
ספורטאי המשלחת האולימפית ספגו איומים על חייהם לפני היציאה לפריז. ואתם?
"אני לא מרגיש משהו מיוחד, פרט אולי לנוכחות של אבטחה גדולה יותר בכל נסיעה. אם יש תחושה של דברים לא נעימים שהייתי שמח שלא יהיו, הם נמצאים יותר באינסטגרם, ברשתות החברתיות, אבל בפנים מול פנים לא חוויתי משהו כזה".
במהלך החודשים הראשונים של המלחמה, יסעור ומעסה נבחרת ישראל בטאקוונדו אנטוניו ארביד נסעו לבקר חיילים ולעשות להם טוב על הלב. "הלכתי לבקר חיילים שחווים עכשיו פציעות ודברים שאני עברתי לפני שמונה שנים, אבל לא בקטע של 'תראו אותי', אלא יותר אם יש למישהו שאלה או משהו לברר. אני שמח לחלוק מהחוויה שלי".
ואי־אפשר שלא להתייחס לקשר המיוחד שיש ליסעור עם יחיעם שרעבי, מאמן נבחרת הטאקוונדו האולימפי והפראלימפי. "כל דבר שאנחנו עושים זה כצוות", מסביר יסעור. "יחיעם, אנטוניו ואני עולים כצוות ומנצחים כצוות. כל הישג וכל מדליה זה כתוצאה ממאמץ משותף".
ובכל זאת, מה מידת ההשפעה של מאמן בספורט יחידני?
"יש למאמן משקל מאוד גדול בדינמיקה של קרב, הוא יכול לשנות מומנטום ברגע קריטי. אני מבחינתי הולך אחריו בכל הכוח".
יסעור עובד קשה, קשה מאוד. חמישה אימונים בשבוע, שניים בכל יום, הכל בתנאי פנימייה במרכז הטאקוונדו של הנבחרת ברמלה. השיפור הגדול ביכולתו נובע גם מההחלטה התקדימית של שמידע והאיגוד, שעורכים אימונים משותפים לספורטאים הפראלימפיים והאולימפיים. יסעור ואבישג סמברג על אותו מזרן, למשל. "האימונים המשותפים משדרגים מאוד את היכולות של אסף. הוא מתרגל לעוצמות ולמהירויות של הספורטאים האולימפיים ומבחינה חברתית הנבחרת מגובשת ומהווה כוח מניע גדול מאוד לחיזוק והצלחה", אומרת שמידע. "אסף קורץ מחומר מיוחד, גם מבחינה פיזית אבל במיוחד באישיות שלו. היכולת תמיד לראות את הצד החיובי בכל דבר, ליהנות מהדרך ולא לוותר עד להשגת המטרה".
לא טראומה, מבחן
סיפורו של יסעור ריגש מדינה שלמה. הוא איבד את שתי ידיו שבוע לפני הבר־מצווה, כאשר התחשמל מכבל מתח גבוה בעת ששיחק עם חבריו וניסה לחלץ כדור שנתקע בחדר החשמל. לאחר מכן עבר תקופה קשה של אשפוזים בבית החולים שיבא, טיפולי פיזיותרפיה והכנה לפרוטזות.
המגבלה שממנה סבל לא שינתה אפילו במעט את אהבתו לספורט. להפך, הוא כתב בפוסט מרגש ששאיפתו הגדולה היא להיות אלוף אולימפי. שרעבי, שקרא את הפוסט, יצר איתו קשר והזמין אותו להתאמן בטאקוונדו. מאז הוא לא עוצר לרגע, וגם לא ממש חושב על הפציעה הקשה ההיא.
"מרגע הפציעה, החלומות הם רק על העתיד, על המטרות שאני רוצה להשיג", הסביר לא פעם. "לא התעסקתי לרגע אחד במה שקרה. כמובן שזה משהו שאני מדבר עליו, אני עושה הרצאות על אותו יום, אבל המחשבות בלילה, בעיקר לפני תחרויות, זה שאני מדמיין את עצמי על הפודיום. אני מקבל את מה שקרה באהבה ומנסה להפוך את ההזדמנות הזו למשהו מדהים".
ועדיין, יש מחשבות על היום ההוא?
"אני לא סוחב איתי טראומה. אני זוכר לגמרי כל מה שהיה שם. הפציעה שינתה את החיים שלי, אבל אני מודה לשם ולמשפחה בכל יום. אנחנו לא מסמנים את היום ההוא שבו נפצעתי כדבר נורא, אלא יותר כמבחן שפתח לי מלא הזדמנויות והוביל אותי למקומות שלא בטוח שהייתי מגיע אליהם אחרת".
ומה לגבי החיים ביום־יום, איך מתמודדים עם דבר פשוט מאוד כמו סלפי, למשל?
"אני עושה הכל, מתנהל מבחינתי כרגיל. תאמין לי שאני בטלפון לא פחות, אם לא יותר, מכל בני גילי".
אתה מרגיש שהפכת בשנתיים האחרונות לבן אדם מוכר, מזהים אותך ברחוב?
"יש חשיפה, התקשורת מלווה. אנשים עוצרים, אומרים מילה טובה, מאחלים הצלחה, זה תמיד כיף. אני תמיד אומר שבנאדם לא מגיע לבד לאן שהוא מגיע, ואצלי זה תמיד ביחד עם משפחה, אנשים שדחפו אותי ועם ישראל בכלל".
