עוד לא עברו 24 שעות מאז הנחיתה של החותרת מורן סמואל, האלופה הפראלימפית הטרייה מפריז, והיא כבר חזרה להיות אמא במשרה מלאה לארד, רום ושגב.
עם כל הכבוד לרגע הגדול הזה שבו עלתה על ראש הפודיום, אולי הראש נשאר עדיין בבירת צרפת, אבל הגוף לגמרי פה והוא עוד רגע יוצא לאיסוף הילדים כשהראיון יסתיים. מצחיק לכתוב את זה, אבל בשבילם סמואל היא רק אמא. כשנערכה עבורה קבלת הפנים החגיגית, אחד מהם אף אמר לה: "את נותנת תשומת לב למלא אנשים כשאני צריך אותך עכשיו".
"זה לא מובן מאליו מה שהשגתי, בטח לא בגילי (42) ובטח לא עם שלושה ילדים", היא מתייחסת לגרף העלייה שלה מהמקום החמישי באולימפיאדת לונדון 2012, אל מדליית הארד בריו 2016, כסף בטוקיו 2020 וכאמור עכשיו גולת הכותרת - הזהב. אבל מאחורי הקלעים, הקמפיין החשוב מכולם גם היה הקשה מכולם, וסמואל עברה שלוש שנים מאוד מאתגרות. "בפברואר 2022 חליתי בקורונה בצורה משמעותית, עם כמעט שנה של תסמינים. רק שנה אחרי חזרתי לאיזשהו כושר גופני טוב, לא נקרא לו מעולה", היא חושפת. "לקחתי מדליית כסף באליפות אירופה אחר כך, אבל היו לי שלוש שנים די נטולות הישגים - וזה לא משהו שאני רגילה אליו. כל הזמן נלחמתי והפסדתי, במשפחה קורים דברים".
"לילות בלי שינה"
יכולה להרחיב?
"אמא שלי מתמודדת עם אירוע מוחי, ואני מוצאת את עצמי נוסעת אליה ולא מתאמנת, כי חשוב לי להיות איתה. אחר כך פורצת המלחמה, וממש חודש אחרי שגב, הבת הקטנה שלי, אובחנה עם סוכרת נעורים מסוג 1. אני מוצאת את עצמי במקום תלוש לגמרי מלהתאמן לאולימפיאדה. המדליה עכשיו מקבלת יותר משמעות. כל הורה שיודע שהילד שלו מאובחן עם סוכרת נעורים לא ישן יותר מדי בלילה".
ושינה היא משהו מאוד חשוב לספורטאי מקצוען.
"בדיוק. כל הזמן הייתי צריכה לעקוב אחרי הסוכר שלה, להיות ערנית. לפחות שלוש פעמים בשנה הזו היו ספקות, דברים התערערו, שלא אגיע לפריז. איך אתאמן ככה? בהתחלה לא יכולתי לצאת מהבית כי הייתי צריכה להישאר איתה. האימונים נפגעו, אני לא יכולה להיות בסירה. בתוך כל זה אמרתי לעצמי: 'מורן, זה תלוי בך. אל תיתני לשום דבר בחיים שלך להיות תירוץ, כמו שלא נתת לכיסא הגלגלים בגיל 24, כך גם עכשיו. תהיי יותר חזקה מהדבר הזה'. התחלתי להתאמן מהבית".
איך?
"הייתי לבד על מכונת חתירה, בלי מאמנים, בלי אף אחד. רק אני ומשמעת עצמית. חדר כושר עשיתי מהבית עם הדרכה מרחוק. אני לא אומרת את זה כדי להצטייר סופר־וומן, אלא שכאמא הבנתי מה סדרי העדיפויות שלי. העברתי את האימונים שלי לצהריים כשהיא ישנה. זה כל הזמן היה לדבר לעצמי ולשבור את ההדהוד הפנימי הזה שהשפיע עליי, הוריד אותי. יכולתי לכוון לזכות רק בארד ושיגידו לי כל הכבוד, אף אחד לא היה בטענות. אני בפנים רציתי להיות שלמה עם עצמי. זה השתלם".
חיים חדשים
אחד הדברים שבלטו בנאום הזכייה של סמואל היה ההבדל בין המשפט שאמרה לעצמה אחרי שהבינה שתישאר נכה לצמיתות: "נגמרו לי החיים", לבין המשפט שהגיע בהמשך: "נגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם". סמואל לא מסתירה שהמשפט הזה זורק אותה להתחלה, שבה שכבה במיטה והדרך היחידה להתמודד ולצאת החוצה הייתה לקבל את המצב החדש, שבו תצטרך ללמוד הרבה דברים מאפס. "הבנתי שאני פה כדי להיות, לעשות, לחלום ולא לוותר לעצמי". שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל שכבר הייתה על דרך המלך כאשר שירתה בצה"ל כספורטאית מצטיינת ובהמשך השתתפה עם נירוסופט כרמיאל במשחקי גביע אירופה, ובהיותה בת 24 בלבד קרה הרגע ששינה הכל. מום מולד בכלי הדם בעמוד השדרה שלה התפרץ, והפך אותה למשותקת מבית החזה ומטה. "הלכתי לישון ממש רגיל אחרי עוד אימון", סיפרה בעבר, "התעוררתי בבוקר עם כאב גב מאוד קיצוני. בשפה המקצועית הוא נקרא שבץ. רוב האנשים מכירים שבץ מוחי, לבבי, והעניין הזה של שבץ בחוט השדרה הוא לא מוכר, מאוד־מאוד נדיר".
חזרה לזהב בפריז. אחרי 7 באוקטובר, סמואל הרגישה תחושת שליחות לייצג את המדינה יותר מתמיד. "זה יותר גדול מאיתנו עכשיו, זה לא רק ההישג הפרטי שלי שבו כבשתי את האוורסט של הספורט והגשמתי את כל החלומות שרק אפשר לחלום עליהם בספורט. זה הרגע שבו ההמנון התנגן והדגל התנופף והרגשתי ניצחון לאומי, בתקופה הכי קשה וכואבת".
"הניצחון בשבילם"
כשסמואל חצתה את קו הסיום, היא התייפחה בבכי מההתרגשות. זה היה בוקר לא פשוט בכלל לעם ישראל, שהתעורר לחדשות המצערות על רצח שישה חטופים נוספים בשבי ושלושה שוטרים בפיגוע בשומרון, וגם המשלחת הפראלימפית חוותה אבל משלה. "אני בכלל פתחתי את הבוקר שלי בהודעה שאבא של נדב לוי, שחקן הבוצ'ה שלנו, שהיה איתנו בכפר האולימפי, נפטר. הוא היה המלווה שלו, היה קומה מתחתיי ונפטר באותו הבוקר. תחשבי מה זה, אני מתעוררת לבוקר המקצה הכי חשוב שלי, יודעת בראש שלי שהוא ככל הנראה האחרון שלי וקודם כל פותחת עם החדשות האלה. תוך פחות משעה גם הגיעו הידיעות מהארץ ואז הלב נשבר לרסיסים עוד שש פעמים. אני פשוט יושבת בחדר ובוכה, לא מסוגלת לנשום".
איך הצלחת להתנתק מכל זה ולצאת לתחרות?
"בדיוק מה ששאלתי את עצמי. פתאום שאלתי את עצמי מה חשוב בחיים, מה המדליה שאזכה או לא אזכה בה? אנשים תקועים במנהרות בעזה. אני יושבת בקצה המיטה, גם עכשיו יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת כמה היה קשה, ואני לא מצליחה לעצור את הבכי. לא ידעתי איך לצאת מהחדר, איך לעלות להסעה לתחרות. הבנתי שאני חייבת משפט, משהו שיוציא אותי מהמצב הזה. כמו אותו משפט שאמרתי לעצמי בבית החולים, משהו שיאפשר לי לזכות בזהב".
הצלחת מהר?
"לא. זה התגבש, לא בא מיד תוך כדי שאני גוררת את עצמי החוצה. בהסעה זה נוחת עליי, ואז מהדהדות לי בראש שוב ושוב אותן שלוש מילים: 'למרות, בגלל, בזכות'. ואני חוזרת על המילים האלה שוב ושוב ושוב – עד שזה נותן לי כוח. למרות כל מה שעושים לנו – אניף את הדגל. בזכות – כל מי שבגבולות שלנו ושומר עלינו. בגלל – כי זה הדבר היחיד שיכול להראות לעולם שאנחנו לא הולכים לשום מקום, שננצח. הצהרתי שאני באה לקחת את הזהב ולא אתן לשום דבר להפריע לי לעשות את זה. פתחתי לא חזק מדי, כדי שאוכל לשרוד את המקצה, אבל הייתי מרוכזת, לא ראיתי אף אחת, רק את עצמי עוברת את קו הסיום הראשונה. התמקדתי בכל גריפה במים. כששמעתי את קריאות 'אל־אל ישראל' הבנתי כבר שזה הולך להיות שלי ויכולתי לחוות את זה".
נשארו לך עוד חלומות להגשים?
"אולי יום אחד אצליח לתרום מספיק לספורט הפראלימפי לא רק כמדליסטית, אלא בעשייה מסביבו כדי שמישהו יגיד: 'היא ראויה לפרס ישראל בתחום הספורט הפרלאימפי'. הספורט שלנו הוא בית של נחישות, והוא יכול להיות הבית של הרבה אנשים שלא יודעים שהם מסוגלים לזה כרגע. בטח במציאות של היום, כשיש יותר פצועים. אני בטוחה שנעשה את זה, יחד עם בית הלוחם, מרכז דניאל לחתירה איפה שאני חותרת, העמותות של איל"ן וכל מי שנמצא".
"פורשת, לא חוזרת בי"
פגשת פצועי מלחמה?
"כן, בבית הלוחם בת"א יש חבר'ה שבאים להתאמן ואנחנו נפגשים ומדברים. אני לא דוחפת אף אחד לשום מקום עכשיו. שם לא מסתכלים על הנכות, אלא על המסוגלות, וזה אחד השיעורים החשובים גם בהורות. לא כולם יהיו טובים בספורט, אבל חשוב לייצר תחושת מסוגלות בגלל האיכויות שלהם. אני גם מקפידה עם הילדים שלי, שייחשפו לכישרונות שלהם ויוכלו להתגאות במה שהם. את כיסא הגלגלים אי־אפשר למחוק".
הצהרת בסיום שאת פורשת, שזהו, אנחנו כבר מדברות על היום שאחרי. סופי?
"כולם כועסים עליי שאמרתי את זה! אני לא חוזרת בי. באמת שנתתי כל מה שאפשר בספורט ויש לי מה לתרום מכיוונים אחרים. אני יודעת שמה שקרה לי שונה, לא משתפרים מאולימפיאדה לאולימפיאדה, בדרך כלל יורדים. יכול להיות שיום אחד אכתוב ספר איך עושים את זה. נכון שכתבתי ספר ילדים, זה שונה".
