"אבא, אתה מנצח", הכריזה יולי בת ה-6 בפתיחת תחרות הטניס במשחקים הפראלימפיים בפריז. "יאללה אבא!" קראו ים (10.5) ונטע (9) מהשורה הראשונה באולם, וחיכו שיגיע אליהם על גבי כיסא הגלגלים לקבל כיף. "אדם! אדם! אדם!", שאגו לעברו ילדי קיבוץ ניר יצחק שהגיעו לעודד אותו מהקהל, ואליהם הצטרפה בהתלהבות אשתו הילה (38).
ואז, אחרי כשעתיים של משחק מותח מול היריב האיטלקי – אדם ברדיצ'בסקי (40) זוכה להניף את דגל ישראל המסמל את הניצחון במשחק הראשון שלו בתחרות. "זו הייתה החוויה הכי טובה שהייתה לי בחיים. זכיתי בהזדמנות להצליח לשמח את הילדים של הקיבוץ, שעודדו אותי עד לניצחון – וחיזקו אותי גם במשחק וגם ברמה האישית", סיפר בהתרגשות.
התרועות מהקהל נשמעו ממשלחת העידוד של אל על בשיתוף קרן היסוד, שהטיסו 25 ילדים מקיבוץ ניר יצחק שבעוטף (וגם את צוות "ידיעות אחרונות") לצפות במשחק של אדם ולשבוע מלא בחוויות בצרפת. בין הילדים היו גם ניר ועינב חיימי, תאומים בני עשר, שהניפו בגאווה את דגל ישראל מעוטר בסמל המאבק להשבת החטופים. השניים איבדו את אביהם, טל חיימי ז"ל, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ, שיצא להילחם במחבלים שחדרו לניר יצחק. כחודשיים לאחר מכן, נודע כי נהרג בקרב וגופתו נחטפה לעזה.
ניר סיפר שהמשלחת מבחינתו היא "טיול של פעם בחיים", ובסיום המשחק של אדם קבע כי זו "הצלחה ישראלית אמיתית". גם עינב שיתפה: "שמחתי לעודד את אדם מהקהל עם הדגל, אנחנו גאים בו".
לא מוותר לרגע
אדם, בן קיבוץ ניר יצחק, הכיר את אשתו הילה במהלך השירות הצבאי. הוא היה לוחם בפלס"ר נח"ל, והיא – חובשת קרבית בחטמ"ר שומרון. "הוא הגיע למרפאה וטען שנפצע. כששאלתי איפה, הוא הוריד את החולצה והראה לי פצע ברגל", סיפרה הילה בחיוך.
בשנת 2007, אחרי שהשתחררו, טסו לטיול של שנה באוסטרליה, ניו־זילנד ותאילנד. ואז, בחודש האחרון לטיול, אירע האסון. השניים עלו להפלגה שבמהלכה איבד אדם את רגלו. "אדם זיהה שסערה מתקרבת, למרות שהשמיים היו חפים מענן. הוא דרש ממני ומכל הנוסעים שנשים חליפות הצלה. אחרי חמש דקות היא אכן הגיעה. אדם דחף אותי לפני שהסירה התהפכה, הוא הציל אותי אבל נשאב בעצמו למנוע. הוא הצליח, כנגד כל הסיכויים, למשוך את עצמו בחזרה לסירה ופונינו מיד לטיפול נמרץ. המשפט הראשון שאמר לי בזמן הפינוי היה שלא יוכל לחזור לשחק כדורגל", נזכרת הילה.
הספורטאי אדם ברדיבצ׳סקי במשחקיים הפראלימפיים בפריז, צרפת
(צילום: טל שחר, גל גנות)
אחרי שמצבו של אדם התייצב, השניים הגיעו ארצה להמשך הליך שיקום מאתגר. "הוא היה כמו עילוי במחלקה בבית החולים, התקדם מהר מאוד. אדם ספורטאי באופי שלו, לא מוותר לעצמו לרגע, יש לו רוח שסוחפת ומחזיקה אותו ואת מי שסביבו", מוסיפה הילה.
בשנת 2016 השניים התחתנו והיום הם הורים לשלושה, ים, נטע ויולי. "את החתונה לא עשינו בקיבוץ, פחדנו שתהיה הסלמה ונאלץ לבטל", היא נזכרת בצער. "גם הגידול של הילדים בעוטף מעלה לי לפעמים תהיות על הנזקים שנגרמו להם. נטע, האמצעי, מאובחן כפוסט-טראומתי מגיל חמש, בעקבות נפילת קסאם בקיבוץ בזמן שאדם והוא שיחקו במגרש. היה פיצוץ חזק, הם קפצו לשיחים, ונטע נפצע. מאז השבת השחורה הוא שאל אותי אם יפגוש שוב את המטפלת שלו, אין לי לב לספר לו שהיא נרצחה".
הביא פרוטזה וסכין
בבוקר 7 באוקטובר, עם הישמע האזעקות, אדם והילה נכנסו לממ"ד, חדר השינה של הילדים. "זה היה מטורף, השיגורים לא הפסיקו", מספרת הילה. "כששמענו את הירי מחוץ לחלון הממ"ד – הבנו שהמחבלים חדרו לקיבוץ. אדם זחל החוצה להביא את הפרוטזה וסכין. כששמענו שמתקרבים אלינו, אדם חיבק את הילדים ואותי ואמר: 'יכול להיות שבעוד כמה רגעים אנשים רעים מאוד ינסו לפתוח את הדלת של הממ"ד. אמא ואבא יעשו הכל כדי לשמור ולהגן עליכם'. הוא הנחה אותם להסתתר בשקט מתחת למיטות. נשארנו מחובקים עד שהיריות התרחקו".
"הייתי עם פיג'מה במיטה כששמעתי את המחבלים מתקרבים", מוסיף נטע. "פחדתי מאוד. ידעתי שאם יבואו הם יגנבו אותי או יהרגו אותי".
במשך 14 שעות הייתה המשפחה נצורה בממ"ד, עד לחילוץ על ידי כוחות צה"ל. "בכל הזמן הזה אנחנו מקבלים הודעות מחברים ומשפחה", מספרת הילה, "'הם פה', 'הצילו', 'תעזרו לי בבקשה'. בשלב מסוים המחבלים גם הגיעו להורים של אדם, שחיים לידינו. היינו במצב נורא של חוסר אונים, פחד מוות. אחרי שחולצנו ופגשנו את החברים והמשפחה ששרדו את הטבח – התמונה התבהרה, נחשפנו לכל הזוועות שהתרחשו בעוטף ובמסיבה. כל מה שהכרנו וידענו נשמט לנו מתחת לרגליים. לצערנו הרב, חברי כיתת הכוננות האמיצים של ניר יצחק קיפחו את חייהם כדי להציל את כולנו".
בתוך כל התופת הילה חשבה גם על האימונים של אדם, שנערך זמן רב לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים השנה. "הייתה לו מטרה, וידעתי שאם אנחנו ניצלים – הוא דבק בה". אבל הדרך להגשמת החלום הייתה רצופה באתגרים. "אסרו עליו לטוס לשחק באירופה משיקולי אבטחה, היו אזהרות מסע ומחאות אנטישמיות. הוועד האולימפי נרתם והטיס אותנו ליוסטון, שם אדם חזר לשחק ולצבור נקודות עד התחרות".
"לפני 7 באוקטובר הייתי מקום 20 בעולם. תיכננתי להמשיך להתקדם עד התחרות. אבל המלחמה שינתה לי את התוכניות", מספר אדם. "התחלתי להתקדם במשחקים רק חצי שנה אחרי כל שאר המתחרים. ולמרות הכל – האמנתי שברמה המנטלית מה שעברנו חיזק אותי. את החוסן המנטלי הצלחתי להביא איתי גם למגרש".
ללמוד לבודד רגשות
אדם, שנבחר להיות נושא הדגל בטקס הפתיחה של התחרות לצידה של שחקנית הכדורשער ליהיא בן דוד – הוביל בגאווה את הנבחרת הישראלית כשאת דש חולצתו עיטרה סיכת גמל, המסמלת את קיבוץ ניר יצחק, בצבע צהוב, המסמל את המאבק להשבת החטופים.
את השתתפותו בתחרות סיים במשחק שהתקיים ביום ראשון. המשחק התקיים אחרי ההודעה על הירצחם של ששת החטופים בשבי החמאס, ובהם כרמל גת ז"ל שלמדה איתו בתיכון. "עליתי לשחק אחרי שקיבלתי את הבשורה הקשה, זה היה אתגר מבחינתי להגיע למגרש באותו היום. לצערי, לאורך התקופה העצובה האחרונה – נאלצתי ללמוד לבודד את הרגשות בזמן שאני מתחרה, שאוכל לתת את כל כולי במשחק".
יו"ר קרן היסוד סאם גרונדוורג: "הילדים מביאים כוח ושמחה לספורטאים"צילום: קרן היסודסאם גרונדוורג, יו"ר העולמי של קרן היסוד, מסכם: "הבאת ילדים מהעוטף למשחקים הפראלימפיים בפריז היא הצהרה עוצמתית של סולידריות ותקווה. הילדים מעניקים תמיכה לספורטאים, והספורטאים מעניקים כוח ושמחה לילדים ששרדו את התופת. סיפורם של אדם וקהילת ניר יצחק מדגישים את החוסן של העם שלנו. גאים להוביל את המיזם יחד עם הסוכנות היהודית".
פורסם לראשונה: 01:30, 03.09.24
