הזכות להיות בראש הפודיום ולשמוע את "התקווה" היא בדרך כלל הפרס הגדול של הספורטאי, רגע פרטי שמסכם בתוכו את כל העבודה הקשה, האימונים המפרכים, וההתגברות על הספקות הפנימיים. מדינת ישראל חוגגת ביחד עם הספורטאי את ההישג, אבל הפעם האישי והלאומי התערבבו והפכו לאחד.
תמיד מרגש לייצג את המדינה הכי מיוחדת בעולם, אבל בימים כאלה? זאת שמחה מהולה בעצב מתמשך. אי־אפשר לברוח ממה שקורה במדינה, אי־אפשר להתנתק באמת ולחשוב רק על ההישג הספורטיבי.
תמיד אומרים על הספורטאים האולימפיים והפראלימפיים שכל המדינה על הכתפיים שלהם, אבל מה כבר יקרה? הם לא יזכו במדליה? אז תהיה להם אכזבה אישית והם ימשיכו הלאה. הפעם המדינה צריכה את זה כמו חמצן לנשימה, כמו טיפת מים בתוך מדבר, כמו ילד קטן שצריך שיגידו לו שיהיה בסדר אחרי שהוא חוטף מכה. הספורטאים שלנו הם אלה שמלטפים לנו את הראש ואומרים שיהיה בסדר. לא מספיק שהם יביאו מדליה, הם גם צריכים להיות המבוגר האחראי.
למזלנו, הספורטאים שלנו קורצו מהחומרים הכי ישראליים שיש. פלאפל, הייטק, צה"ל ומשפחתיות דביקה ביחד עם כישרון יוצא דופן. כשמורן סמואל מניפה את היד ומתפרקת בבכי, זה לא רק כי היא זכתה בזהב, אלא בגלל "המצב", עוד מילה כל כך ישראלית.
"המצב" הפעם קשה מאוד, בכל יום נוחתת מכה שאי־אפשר לדעת מאיפה היא תבוא לך. תפקידם של הספורטאים הוא לא רק להביא גאווה למדינה, אלא להרים אותה מהרצפה. לתת תקווה שיש על מה להילחם, שאלה הם הפנים היפות שלנו. אמנם אנחנו קמים כל בוקר לבשורות איוב, אבל יש מי שיילחם עד טיפת הזיעה האחרונה כדי לגרום לנו לחייך.
רק אצלנו יש ספורטאים כמו סלאח שאהין, שהפך לגיבור אחרי שחתר למגע עם מחבלים וחיסל אותם, ועכשיו הוא גיבור־על כי הוא התגבר על הפציעה הקשה, ואותם כוחות ששימשו אותו כדי לשמור על המדינה, הם אותם כוחות ששימשו אותה כדי להביא מדליה. העליות והירידות בחייו הן העליות והירידות של כל אחד מאיתנו.
להיות ישראלי זה גם להיות מאוד אופטימי ולהאמין שהכל לטובה, אחרת אי־אפשר לשרוד פה. תראו את שחר מילפלדר, אופטימית חסרת תקנה, שהתאוששה מסרטן עצמות נדיר והפכה למדליסטית אולימפית. גם האדם הכי פסימי במדינת ישראל כנראה נחשב לאדם אופטימי במדינה אחרת.
ויש גם עניין של להכניס אצבע בעין של שונאינו תאבי הדם בכל העולם. בעוד שאצלם מקדשים את המלחמה, את הכוח הבלתי מוגבל שכל מטרתו היא להשפיל ולרמוס, אצלנו לוקחים את הכוח הזה כדי לנצח גם בספורט. אנחנו נוקמים באולם הג'ודו, בסירה במים או בבריכת השחייה. אנחנו נצרח את ההמנון שלנו כמו עמי דדאון ונרים את הדגל גבוה למעלה, לא רק בשבילנו. זה גם מוקדש לכל מי ששונא את ישראל וכואב לו לראות את הדגל. תתמודדו עם זה.
פורסם לראשונה: 01:30, 02.09.24
