אף אחד לא פתח עם זה את חדשות הספורט, זה הוזכר בקושי בשוליים. ביום שלישי, ונוס וויליאמס הודחה בסיבוב הראשון של אליפות ארצות הברית הפתוחה. ונוס בת הארבעים הפסידה בשתי מערכות לקרולינה מוכובה, וזהו הייתה הפעם הראשונה שבה היא מפסידה בסיבוב הראשון של אליפות ארצות הברית. מתקרב הזמן שבו ונוס וויליאמס תצטרך להגיד שלום לענף שנתן לה הכל.
אבל אולי השאלה היא מה יעשה הענף הזה בלעדיה (ובקרוב, בלי אחותה סרינה המוחצנת)? איזה סיפור יש לענף הזה לתת למי שרוצה לצפות בו. מי יוכל לספר סיפור על בחורה יפהפייה (שהתייחסה אל עצמה כאל "ג'ירפה") שהגיעה מקומפטון, שכונה בלוס אנג'לס שמגדירה מחדש את המושג גטו מאיפה שאתה לא מסתכל עליה. אבא שלהן העביר אותן לשם, כדי שיהיו מוכנות מנטלית ללחץ של לשחק לפני קהל לבן. על בחורה שלמדה את כל ספר הטניס בן 78 העמודים שהכין בשבילה אביה, עוד לפני שנולדה. שהייתה כל כך גאה בצבע העור שלה עד שכמעט תמיד בחרה לשחק עם גב חשוף. פעם שאלו אותה מה היא עומדת ללבוש לטקס מסויים שהתקיים באותו ערב, וונוס ענתה: "את עצמי".
ונוס וויליאמס לא היתה פורצת דרך נשית, רבות עשו את זה לפניה. ולא הייתה פורצת דרך נשית בטניס, ואפילו לא כשחקנית טניס אפרו-אמריקנית. אלתיאה גיבסון שיחקה שלושים שנה לפניה וזכתה בגראנד סלאם בתקופה שזה היה בלתי נסבל להיות אפרו-אמריקנית באמריקה. גיבסון הוזמנה פעם כאורחת כבוד לטקס לכבודה. המלון המארח סירב להכניס אותה. ונוס וויליאמס לא הייתה צריכה לעבור את זה. היא הלכה לאופקים אחרים: הגדירה מחדש כמה רחוק בן אדם יכול ללכת, בלי הבדלי גזע דת או מין.
היא שינתה את הענף. הוכיחה שכל אחת יכולה להתנשק עם אבירי המלוכה הבריטית, אפילו אם באה מהגטאות הכי אפלים באמריקה. היא הפכה את הטניס למשחק מהנה, העניקה לו נראטיב. מאז 2017 היא לא עברה את הסיבוב השלישי בארצות הברית. גם בגראנד סלאם הראשון השנה, באוסטרליה, היא הודחה בסיבוב הראשון.
הגיע הזמן ללכת?
ונוס וויליאמס הרוויחה את הזכות שלה להפסיד בסיבוב הראשון עד גיל שישים. סרינה וויליאמס נשאלה פעם מה התכונה הבולטת ביותר של אחותה הגדולה, וענתה: "נאמנות. נאמנות בלי גבולות. אני מתכוונת, אי אפשר לתאר דבר כזה". סרינה, כמעט כמו תמיד, התכוונה לעצמה, לנאמנות של ונוס כלפיה, כלפי השיגעונות שלה, הדרייב הדורסני שלה, היכולת שלה להרוס את המוניטין שלה ואת הגמר עצמו בעבור שגיאת שיפוט אחת. זה בחיים לא היה קורה לוונוס. ונוס היתה נאמנה למשחק, והיא הייתה מוכנה למכור גראנד סלאם או שניים עבור הנאמנות הזו. יריבה אחרי יריבה של ונוס תמיד התפלאו מדוע היא משחקת דווקא לחבטה היותר טובה שלהן. וויליאמס לא רצתה לנצח את החלק החלש במשחק של היריבה שלה.
כל חבטה של ונוס וויליאמס אמרה שהיא חיה בשלום עם כל מה שהיא, כולל הכשלונות. היא הביאה לטניס הנשי (אולי לספורט הנשי בכלל) את הבטחון העצמי, את העובדה שאין צורך להתנצל על מי שאתה ומה אתה רוצה להשיג, הכי קרוב לטראש טוק בענף. אם סרינה הייתה מהחלל החיצון, ונוס היתה מכדור הארץ. היא מעולם לא דיברה על פמיניזם, אבל אף דור לא הביא לעניין ושוויוניות בפרסים הכספיים כמו הדור של הוויליאמסיות. היא לא באה לשחק טניס, היא באה להציל את הענף מהסנוביזם הרועש-משתיק הקול שלו.
ונוס וויליאמס עלתה לכותרות כבר בגיל 10. בגיל 12 היא ניצחה בכל 63 המשחקים שקיימה ובגיל 14 הפכה למקצוענית. כעת היא מעבירה את השרביט לדור הבא (קוקו גוף, היורשת, הפסידה גם היא בסיבוב הראשון). בין לבין היא אספה תארים, עשרות מיליוני דולרים, תהילה, ושינתה את הצורה שבה משחק הנשים משוחק ונצפה. חבטות פתיחה אימתניות איפיינו את המשחקה, כמו גם אתלטיות יוצאת דופן והתקפות מכל מקום על המגרש.
ונוס וויליאמס הגדירה את הנשיות דרך הטניס. בלעדיה, לא היתה סרינה. ונוס קיבלה עונשים על החרוזים שנפלו משיערה וספגה הערות גזעניות משחקניות אירופאיות. סרינה צעדה במסלול שונוס סללה עבורה.
בשנה שעברה נפגשו וויליאמס וגוף בסיבוב הראשון בווימבלדון. וויליאמס הפסידה וניגשה לרשת ללחוץ את ידה של יריבתה. פגישות הרשת עם וויליאמס לא היו תמיד נחמדות. לוויליאמס תמיד היתה הילת ארומה שחצנית סביבה. גוף ניגשה לרשת והן לחצו ידיים. וויליאמס פנתה ללכת, אבל גוף נאחזה בה, כמו ילדה בת 18 שמחבקת את אמה, רגע לפני שהיא יוצאת לבדה להתמודד עם העולם. וויליאמס החזירה לה מחווה. היא הריחה את הרגעים האחרונים שלה לפני שהיא עוברת לגיל המעבר ואומרת שלום לחלום הילדות שלה שהתגשם. תסתכלו על ונוס לפני שהיא הולכת, לעולם לא תהיה עוד אחת כזאת.
