חייבים להתחיל עם המנצח. לדניל מדבדב יש הרבה מאוד אומץ. לא רק שהוא ניצח את נובאק ג'וקוביץ' בסגנון של הסרבי בלי למצמץ, שזה כמו להיכנס לאצטדיון אתלטיקה ולגרור את יוסיין בולט לתחרות ריצה, הוא גם התעלם לגמרי מ-20 אלף ניו יורקרים שוויתרו על מנוחת יום ראשון שלהם כדי לראות את הסרבי שובר את שיא הגרנד סלאמים, ובמקום זה צפו בכוכב ההצגה מאבד את מיתרי הקול.
ג'וקוביץ' כבר אמר כמה פעמים בעבר כי המאבק האמיתי שלו הוא לא המשחק עצמו: "כשאני מנצח את המאבק הפנימי, כשאני מצליח להרגיע את הסערה בתוכי, המאבק החיצוני הוא כלום". כשהמראיין שאל אותו אם הוא יכול לתאר מה עובר לו בראש במהלך סערה שכזו, ענה לו הסרבי: "אתה לא רוצה לדעת".
אבל הפעם היה ברור מה קורה, שיא הגרנד סלאמים היה על הכף, וגם הרצון להשלים זכייה בכל המייג'ורים בעונה אחת. אם זה לא היה מספיק, ג'וקוביץ' קיבל את מה שהוא באמת תמיד רצה: קהל שאוהב אותו. זה היה יותר מדי עבורו. כולנו מכירים את רגעי ג'וקוביץ', הרגעים שבהם הוא מועך את עצמו, רק כדי לחזור בסערה. הפעם, כמה שג'וקוביץ' חפר, הוא מצא רק אכזבות: ידיים רועדות, רגליים כבדות, עצבים רופפים. ומדבדב שהיה פשוט מצוין.
זה היה אבסורד כמה שהקהל היה בעדו. הקהל של ניו יורק מעריך גדולה, והוא מבין איזה סוג של עונה ג'וקוביץ' מסיים בגיל 34. הקהל הניו-יורקי אוהב אנשים שההצלחה לא באה להם בקלות. האוהדים שרקו בוז לסרב הראשון של מדבדב והריעו בכל פעם שעשה טעות כפולה. כשג'וקוביץ' ניתץ את הרקטה שלו מעצבים הם יצאו מגדרם. "איפה הייתם כשאני שיחקתי פה?" תהה ג'ון מקנרו מעמדת הפרשן.
הכל היה מוכן עבורו, אבל ג'וקוביץ' לא הצליח להיכנס לשנייה אחת למשחק. הוא נראה כמו נוסע בעיר זרה כשאפליקציית הניווט שלו פסקה לעבוד. אבוד. הוא פיספס נקודה קלה ביתרון 0:40 במשחקון השני של המערכה השנייה. מדבדב הגיב בחמש נקודות רצופות ולקח את המשחקון ובהמשך גם את המערכה.
בדרך כלל ג'וקוביץ', שחקן במצב צבירה של פקעת עצבים מלכתחילה, מצליח לשחרר אנרגיה, נרגע ואז מתחיל את מסע העינויים שלו. הפעם זה לא קרה. מדבדב, שהכריז לפני הטורניר שהוא בא לעצור את נולה, הצהיר לפני הגמר שחלק מהטקטיקה שלו תהיה רק להשאיר את הכדור בתחומי המגרש ולתת לעצבים של ג'וקוביץ' לשחק. הצליח לו.
בסוף המשחק הגיע רגע השיא שאף אחד לא ציפה לו. ג'וקוביץ' החליף חולצה וסחט שבירה ראשונה ועוד משחקון. הוא ישב על הכיסא שלו בפיגור 5:4 במערכה השלישית והתחיל לבכות. זה היה בכי חסר מעצורים, כמו שחקן הוליוודי עמוק בתוך סצנה. הוא החביא את ראשו במגבת, הקהל הריע לו. זה נראה כאילו שג'וקוביץ' מבקש את סליחתם על האכזבה שהנחיל להם דווקא ביום שבו באו להריע לו, בפעם הראשונה באליפות ארצות הברית.
מדבדב ניצח את המשחק. הגוף הארוך והצנום שלו שידר מבוכה. הוא נפל ארצה, קם, ובא לחבק את המפסיד, חיבוק מהוסס, מפוחד, של אדם שמצטער שהרס את המסיבה. ג'וקוביץ', אחד הספורטאים היותר נדיבים ותיאטרליים שיש, משך אותו אליו, נתן לו להרגיש טוב עם הניצחון שלו במקום להצטער על ההפסד של יריבו, מדבדב פשוט צנח לתוכו בהקלה.
בטקס הענקת הגביעים מדבדב פנה לג'וקוביץ': "מעולם לא אמרתי את זה, אבל בשבילי אתה מספר 1 בכל הזמנים". רק ג'וקוביץ' היה יכול להוציא ממנו את הרגע הזה. והקהל אמר לו: אנחנו אוהבים אותך, על מפעל חיים, גם בלי הגרנד סלאם והשיא. ובסוף זה מה שג'וקוביץ' היה צריך. רק שיאהבו אותו, דווקא ביום שבו ספג את אחת ההשפלות הכי גדולות שלו.
