שתי משאלות יש לה, למשפחת מליאר. האחת של הבן מארק, הכוכב החדש של המשחקים הפראלימפיים, זוכה שתי מדליות זהב ומדליית ארד בשחייה. "אני רק רוצה לנוח", הוא צוחק בשיחה מטוקיו אחרי שסיים שמונה משחים. למזלו, ההורים שלו קצת יותר פרקטיים. ארטיום דולגופיאט ביקש ארוחה מארומה וקיבל כרטיס נטען לשנה שלמה. מארק, לעומת זאת, יותר בקטע של סטייקים. "אסף גרניט הבטיח שכל זוכה במדליית זהב יקבל הזמנה אליו למסעדה ואנחנו מתכוונים לתפוס אותו במילה", אומרת האם דיאנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- המדליסטים האולימפיים יושבים לארוחה - ופותחים הכל
שעת צהריים בבית משפחת מליאר בקריית־מוצקין. בניין יפה וחדש, קומה רביעית. הבית מאוד שקט. שום רמז לכך שגר כאן אלוף אולימפי טרי. אני תופסת ליד האינטרקום בכניסה את אחד השכנים ושואלת אם הוא מכיר את האלוף. הוא עונה שכן, אבל לא זוכר באיזו קומה המשפחה מתגוררת. בסלון הבית זר פרחים וקערת פירות ממקום עבודתה של דיאנה - חברה להנדסת חשמל ובקרה. המדליות של מארק מתחרויות קודמות הועברו השבוע מהחדר שלו לסלון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את מדליית הזהב הראשונה השיג מארק במשחה ל־200 מטר מעורב אישי, ועל הדרך גם קבע שיא עולם חדש של 2:29.01 דקות. למעשה, כבר בשלב המוקדמות קבע שיא ישראלי חדש של 2:32.86 דקות. בזהב השני זכה ב־400 מטר חופשי, עם שיא עולם חדש של 4:31.06 דקות. את מדליית הארד קיבל במשחה ל־100 מטר גב עם תוצאה של 1:10.08 דקות. ואם זה לא מספיק, הוא גם סיים במקום השישי במשחה ל־50 מטר חופשי עם שיא ישראלי חדש של 28.49 שניות.
אחיו התאום, אריאל, מתחרה גם הוא במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, ולמרות שלא זכה עדיין במדליות - הוא הפגין יכולת מרשימה. הוא סיים במקום השביעי בגמר 50 מטר חופשי - היעד האישי שהציב לו המאמן. עוד קודם לכן השתתף במוקדמות 200 מטר חופשי (מקום תשיעי) ו־100 מטר חופשי (מקום 13), שבהם לא עלה לגמר.
מאוד קשה להשיג את מארק מליאר - לא רק בגלל הפרשי השעות בין ישראל ליפן אלא גם בגלל המאמן הקשוח יעקב ביננסון שממסך את הפייבוריט שלו מכל העולם, העיקר שדעתו לא תוסח והוא יביא מקסימום הישגים. ובכל זאת, אחרי כל המדליות וההישגים, ביננסון משחרר אותו לראיון.
"מבין שלוש המדליות", אומר מארק בראיון, "הכי קשה היה לזכות בזהב הראשון. כי ב־200 מטר מעורב לא באתי מדורג ראשון ובמשחה של 50 מטרים בכל אחד מהסגנונות (המשחה המעורב כולל פרפר, גב חזה וחתירה - א"א) הם היו עוקפים אותי משמעותית, אבל על הכל יחד אני יכול להתמודד".
ומבחינה מנטלית, מה היה הכי קשה?
"גם המדליה הראשונה, כי זה המקצה הכי קשה שהיה לי. לא ניצחתי אותו בחיים בשום תחרות, והיה הלחץ של ההתחלה. לפעמים, אגב, הלחץ משפיע לטובה. המשחה היה לי מאוד מעניין. בא לי לזכות בו. גם אם עברו אותי או היינו קרובים, לא ידענו לאיזו תוצאה כל אחד מסוגל. אחרי המוקדמות ב־200 מעורב כבר אמרנו - המאמן ואני - שכנראה זה יהיה שיא עולם. אני חשבתי ששלושת המקומות הראשונים יעשו את זה ובסוף רק שניים שברו שיאים - אני והאוקראיני".
איך חגגת?
"אחרי הזהב הראשון לא חגגתי. הלכתי להתכונן למשחה הבא. עוד לא יצא לי לחגוג, כי לא סיימנו את התחרות. עוד יש לי מקצה 50 פרפר. אמנם נכנסתי במינימום ב', שזה קריטריון יותר קל. אבל אני לא חושב שאזכה".
רגעים קשים במיוחד?
"האמת שמאוד נהניתי באולימפיאדה. הגענו לפה ב־17 בחודש וזה היה קשה, צריך להתאקלם עם השעות, אבל מה שהיה הכי קשה זה שהתחרויות שלנו התחילו הרבה אחרי שהגענו. קשה להישאר במתח בונה ולשמור על הרמה כשהתחרויות הן עוד המון זמן".
המתעמלות תמיד מדברות על תפריט צנוע. גם אצלך זה ככה?
"ממש לא. לפני המקצה אני אוכל פחמימות, בעיקר פסטות, ואפשר גם כבד, ואם יש לי מספיק זמן - חתיכה קטנה של בשר, נגיד חמש שעות לפני. ואחרי המקצה - פחמימות כדי להתאושש וחלבון. במחנה אימונים לפני חודשיים ניסיתי להעלות את אחוז השומן ובסוף העליתי קילו שריר".
יש לך בגד ים מזל?
"אין לי שום בגד ים מזל. הרי אנחנו צריכים להחליף בגדי ים כל הזמן. בגד הים התחרותי עשוי מבד מיוחד שמציף אותך וגם נצמד לגוף כדי להקטין את החיכוך עם המים. ככל שמשתמשים בו יותר פעמים הוא נמתח ומתרווח על הגוף, שזה גרוע. הבאתי איתי לפה שני בגדי ים חדשים לגמרי, ועוד כמה ישנים שהייתי מעדיף לשחות איתם, ובסופו של דבר שחיתי עם החדשים בגמר".
ומה אתה עושה כשאתה לא שוחה?
"כשאני לא מתחרה אני רואה נטליפקס. כרגע רואה את 'הרופא הטוב'. פעם גם הייתי משחק כדורסל".
קצת קשה להאמין, אבל האלוף האולימפי החדש, שובר השיאים שייכנס להיסטוריה של השחייה הפראלימפית, ישן בממ"ד בבית הוריו. עד לפני שנתיים מארק ואחיו אריאל, שבבית קוראים לו לפעמים אריק, עוד חלקו חדר. אבל מאז שאחיהם הגדול יונתן בן ה־25, קצין בצה"ל המשרת כמהנדס ולומד לתואר שני, עבר לדירת שותפים בתל־אביב, קיבל אריאל את החדר של יונתן, ואילו מארק נשאר בחדר ילדותו בממ"ד.
כרגע יש בחדר של מארק ספה נפתחת כחולה, שולחן כתיבה ארוך וכוננית עמוסה בובות גדולות שהביא ממסעותיו. וגם צילום של סבתא אווה ז"ל, שהייתה לוקחת אותו לאימונים באיל"ן חיפה, שם הכל התחיל. "שמנו את הילדים בממ"ד", מסבירה דיאנה, "כדי שבהפגזות שהיו על חיפה והצפון במלחמת לבנון השנייה לא נצטרך לסחוב אותם על הידיים. מארק ישן למעלה ואריאל למטה, ואני תמיד הייתי יושבת מול המיטה שלהם, עד שנרדמו, ומשגיחה. או אומרת למארק: 'אל תתכופף יותר מדי שלא תיפול', ובאמת פעם אחת הוא נפל, ומזל שהיה מזרן על הרצפה".
ההורים, אלכס, 57, פסיכותרפיסט בבית החולים בני ציון, שלפני עלייתו מרוסיה היה רופא מרדים, ודיאנה, 58, מהנדסת חשמל, הכירו בארץ, נישאו והפכו הורים ליונתן. אחרי ארבע שנים נולדו גם התאומים אריאל ומארק ("הכי מצחיק שהם מזל דגים", אומר אלכס).
הלידה הייתה טראומטית. "הבנים נולדו בשבוע 29 וזו הייתה הפתעה", מספר האבא. "הגענו לבית החולים בני ציון ושם קרתה היפרדות השליה. זה היה מזל גדול שהצילו את כולם. כשהגעתי ואמרו לי 'מזל טוב', עניתי: 'על מה אתם מדברים? הם על סף מוות'. זה היה מאוד מסוכן ודרמטי. היה חוסר ודאות גדול.
"מארק נולד ראשון, קילו ו־375 גרם. אריאל נולד דקה אחריו, קילו ו־315 גרם. מארק היה שלושה שבועות בבית החולים, באינקובטור. אריאל נשאר יותר מחודש וסבל מהסיבוכים הקשים ביותר של פג, שברוב המקרים הם קטלניים. הבנתי מיד שמפה אפשר רק לעלות. עכשיו אנשי הפגייה עוקבים אחרי האולימפיאדה ומתקשרים אליי עם דמעות בעיניים כשהם רואים את מארק בבריכה".
הביתה שוחררו הילדים עם שני מוניטורים ובלון חמצן. המשפחה התגוררה אז בדירה קטנה מאוד בקריית־ים וכיוון שמצבם של התאומים חייב הרבה מכשירים בחדר, ההורים ויתרו על חדר השינה שלהם ועברו לישון בסלון. "אבל זה לא עזר לנו", צוחק אלכס, "כי בבוקר היינו מוצאים את כולם איתנו במיטה.
"בגלל שאשתי לא באה מעולם הרפואה, היה לה קל יותר. היא לא הייתה מודעת לחומרת המצב, בעיקר של אריאל, שלא היה ברור אם יחיה או לא. היא לא תיארה לעצמה כמה זה קשה. היום, כשאני כבר עובד בבית החולים, אני אומר לאחיות: 'אם יש לכם הורים מיואשים, תשלחו אותם אליי', כי אני זוכר את עצמי. עכשיו, אחרי הזכייה של מארק, הורים כותבים לנו בפייסבוק: 'אם הייתה לנו דוגמה כמו מארק, הייתי מתנהג אחרת עם הילד'. הסוד הוא לא להתייחס לילדים כאל נכים. עד היום אריאל מתבייש להשתמש בתעודת הנכה שלו. למשל, הוא לעולם לא יבקש להיכנס לנותן שירות בלי תור. כשאני אומר לו: 'קשה לך לעמוד, זה מגיע לך, אתה לא המצאת את זה', הוא מסרב. זה כל כך לא הקטע אצלם, כי הם מנהלים אורח חיים בריא ויש להם ביטחון עצמי וכבוד עצמי והם תומכים באחרים".
"כשאריאל התחיל ללכת", מספרת דיאנה, "ראינו שמשהו לא תקין וטיפלנו בזה. אבל אחר כך שמנו לב שגם מארק לא הולך כל כך טוב, ואלכס אמר: 'זה בסדר, זה כמו קופים, הוא מחקה אותו'. ועבר שבוע, שבועיים, חודש, ואמרנו 'זה לא זה', ובדקנו וגילינו שגם אצלו יש בעיה ברגליים".
עד היום עברו מארק ואריאל שלושה ניתוחים כל אחד. מדובר בניתוח מורכב בשם SDR שנועד להפחית את קשיחות השרירים המוגברת ממנה סובלים אנשים עם שיתוק מוחין ולהגדיל את חופש התנועה שלהם. הניתוח המורכב מבוצע על ידי חיתוך חוליה בגב התחתון של המטופל, חשיפת חוט השדרה שלו וחיתוך של העצבים התחושתיים.
"התקופות הקשות ביותר היו אחרי הניתוחים", נזכר אלכס. "שני ילדים עם רגליים מגובסות או הליכון. רק לרחוץ ככה ילד, כשאסור להרטיב את הגבס, זה מתיש. ההורים שלנו התגייסו וגם דודים וחברים עזרו, אז בסך הכל זה היה בסדר. מה שחשוב זה שאף פעם לא התייחסנו אליהם כילדים נכים. הם הלכו לגן רגיל ולבית ספר רגיל. מארק למד להסתיר את הצליעה, לאריאל קשה יותר. היו להם חברים והם שיחקו כדורסל".
דיאנה: "תמיד הייתי מתקשרת למורה ולגננת לשאול אם הכל בסדר, אבל את זה עשיתי גם עם יונתן, הילד הגדול. אני זוכרת שיום אחד, כשהיו בגן, הבטתי עליהם מהצד ואז התקשרתי לגננת ואמרתי לה שהילדים משחקים ליד החברים ולא עם החברים. הגננת חשבה שאני מגוננת מדי ואמרה: 'מה את רוצה, שהם יהיו עליהם? הם ביישנים, רוסים'. מאז לא התקשרתי יותר".
אלכס: "אולי היו הקנטות, אבל הם לא סיפרו לנו בבית. חוץ מפעם אחת, כשמישהו דחף את אריאל, ואז אמרתי באסיפת הורים שאם בית הספר לא יטפל בזה, אני אטפל בזה בעצמי. וזה הספיק. מאז לא שמעתי על דברים כאלו".
יונתן, הם מספרים, תפס פיקוד על אחיו הקטנים. "כי הוא היה הבכור והם הילדים", אומרת דיאנה ועיניה דומעות. "עד היום הוא מתקשר ואומר: 'אמא מה נשמע, איך הילדים? איפה הם? אני מתקשר והם לא עונים לי'. את מבינה? הם בני 21 ואנחנו מדברים עליהם כעל 'הילדים'. פעם הסתכלתי עליו מהחלון וראיתי שהוא הולך איתם, כל כך קטן, מה אני דורשת ממנו?"
לחוג הידרותרפיה באיל"ן חיפה, שם התחיל המסע של מארק להישג המדהים בטוקיו, הגיעו השניים בגיל ארבע, בעיקר כדי לשפר את היציבה. המפגש הראשון היה קשוח, במיוחד עבור ההורים. "באיל"ן רואים דרגות נכות שונות", מסביר אלכס, "והיה לנו קשה לראות ילדים עם נכויות שונות, שבעינינו היו הרבה יותר קשות משל הבנים שלנו".
"אני הייתי נגד השחייה בבריכת הנכים", מודה דיאנה. "כי ראיתי את הילדים שלי כמו פרחים. יפים, מצליחים, הלכו איתי לתיאטרון. אריק הלך לפעמים לפיתוח קול בקונסרבטוריון. ופתאום את מגיעה לאיל"ן ורואה ילדים עם גפיים קטועות ושיתוקים קשים. למה הם צריכים להיות שם? אחות של אלכס אמרה: 'הם צריכים הידרותרפיה. אם קשה לך, אני אלך'. כל הזמן פחדתי שאנחנו תופסים מקום של מישהו אחר. עד שיעקב אמר 'נעשה אותם ספורטאים', לא השתכנעתי".
יעקב הוא המאמן יעקב ביננסון, שיש לו חלק מכריע במדליות שמארק ענד השבוע על צווארו. "אני גיליתי אותו", הוא אומר בשיחה מטוקיו. "כבר ב־2009 ידעתי מה יש לי בידיים. אבל הבנתי שצריך לפתח אותו על אש קטנה. מי שעושה את כל הילדים האלו מוצלחים זה לא הילדים עצמם. אם ההורה לא יביא את הילד, לא יקרה כלום. אבא של מארק, הדודה ובת הדודה הם אלו שהביאו את הילדים על בסיס יומי לאיל"ן. האבא הקריב את החיים שלו בשביל הילדים. תסתכלי על מארק, איזה יפה הוא ומרגיש בטוח. לא תמיד הוא היה כזה. הם לא רצו לבוא לאיל"ן ולא רצו לשחות, כי זה לא היה טבעי עבורם. עכשיו הבעיה עם מארק היא יותר להוציא אותו מהמים מאשר להכניס. הוא היה מגיע לבריכה חולה, והייתי עושה כל מיני דברים כדי לא לתת לו להתאמן. בעיקר מוציא אותו בכוח וזורק אותו הביתה".
"כל מה שהמאמן אמר, עשינו והשגנו", אומרת דיאנה. "גם אם זה אומר לוותר על החיים שלנו. כשאנחנו עבדנו, הסבתות והדודות רצו עם הילדים. לא יצאנו בסופי שבוע כי כבר לא יכולנו לנצל את טוב ליבן. פעם אחת זוג חברים שלנו חגגו יום הולדת, ובגלל שהם רצו לחגוג איתנו ולא יכולנו לצאת, הם פשוט באו אלינו. לחו"ל נסעתי עם אלכס בפעם הראשונה רק כשהתאומים היו בני 14".
"כל אחד בספטמבר היית מוצאת אותנו בבית הספר, מנסים לסדר את המערכת סביב האימונים", נזכר אלכס. כל החיים היו סביב סדר היום שלהם. אני מסיים לעבוד בשלוש, בקיץ נמס כולי בשמש בבריכה של איל"ן ובחורף עם הגשם עוד יותר גרוע. כבר הייתי מוכן לוותר, אבל לא הם. הם קמו בחמש לנסוע לאימון. שבתות, חגים, אירועים משפחתיים? לא בא בחשבון. רק אימון. את בר־המצווה הם חגגו בבאולינג עם חברים ואחר כך במסעדה. כל הזמן מארק היה לפני אימונים, אחרי אימונים ובתחרויות של איל"ן. מי יכול לנסוע לטיול בחו"ל?
"והיו גם המון הוצאות, אלפי שקלים בחודש. כל נסיעה למחנה אימונים בגרמניה זה 7,000 שקל. בגד ים תחרותי שמקטין חיכוך, ומספיק למקסימום שש כניסות למים, עולה 1,200 שקלים. ב־2019 מארק הפסיד באליפות עולם ב־15 מאיות שנייה כי הוא לא גילח את הגוף, והיה יותר חיכוך. הוא לא חשב שזה משמעותי אבל למד מספורטאים אחרים שכן. יש כאלו שאפילו מגלחים את הגבות".
מקריית־ים עברה המשפחה לקריית־מוצקין. מארק ואריאל למדו באותה כיתה בתיכון אורט בעיר. מארק סיים את מגמת המחשבים ואריאל את מגמת השיווק. "אני דחפתי את מארק ללמוד מתמטיקה חמש יחידות. בסוף הוא למד ארבע", אומרת אמו בצער. "כל שנות היסודי והתיכון הייתי יושבת איתם במטבח בשבתות, מעשר בבוקר עד עשר בלילה, עד שסיימו בגרות מלאה. חינוך סובייטי. רציתי שהם יידעו עוד דברים. שיהיו משכילים ולא רק טובים בספורט".
בספר המחזור של כיתה י"ב 6 נכתב שעיניו הכובשות של מארק הן האקס פקטור שלו, שהמשפט הקבוע שלו הוא "אינטליגנציה היא היכולת להסתגל לשינויים" ושהודח מאקס פקטור כי הלך לתחרות שחייה. "אל תשכח אותנו כשתתפרסם", כתבו חבריו לכיתה. דברים דומים הם כתבו גם על אריאל.
"אריאל הוא ספורטאי, חתיך, חכם, למד פיתוח קול ועיצוב גרפי", אומרת דיאנה. "מארק הוא תכליתי, ממוקד בספורט, ולכן ההישגים שלו יותר מרשימים. הוא רק ספורטאי. זה מקצוע לכל דבר". השניים רצו להתנדב לצה"ל, מספרים ההורים, אבל בסופו של דבר החליטו שלא, אחרי שהמאמן הבהיר להם שזה או קריירה ספורטיבית - או צבא. "יעקב אמר להם: 'כל כך הרבה שנים שמתי על הקריירה שלכם, עכשיו אתם צריכים להיות כאן'", מספר אלכס. "היה לו ניסיון עם ספורטאי מחונן אחר שהלך לצבא וזה הוביל לפרישה". ביננסון אומר שהוא דווקא כן מעודד ספורטאים ללכת לצבא, ושההחלטה שלא להתנדב הייתה של האחים.
כשעלתה על הפרק השתתפותם של התאומים במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, שאמורים היו להתקיים ב־2020, החלה דיאנה לתכנן קרוז משפחתי בסיום התחרויות. אבל בגלל הקורונה נדחה האירוע ל־2021, והקרוז בוטל. המשמעות הייתה שנה נוספת של הכנות לתחרויות - וזו הייתה שנה מאוד קשה.
"עד לפני שנה", מספר ביננסון, "היה הכי כיף לעבוד עם מארק. אף פעם לא התווכח, פעל לפי תוכניות האימון ותמיד רצה עוד ועוד. ואז הוא התבגר, כבר היה אלוף עולם, וזה שהוא לא קיבל ספונסרים קצת שבר אותו. כשאתה בן 20 עם שיא עולם ואין לך ספונסרים, ולמישהו פחות מוצלח יש שלושה ספונסרים, זה פוגע במוטיבציה".
עבור רוב צופי האולימפיאדה, מארק מליאר הוא שם חדש. אבל למעשה הוא כבר הגיע כאלוף עולם עם ניסיון רב בעמידה על הפודיום. ב־2019, באליפות העולם שנערכה בלונדון, זכה בשתי מדליות - זהב וכסף. ב־2018, באליפות אירופה שנערכה בדבלין, זכה בשלוש מדליות, אחת כסף ושתיים ארד, וב־2017, באליפות העולם במקסיקו־סיטי, זכה בשתי מדליות ארד.
בסוף נמצא הספונסר, אפילו שניים, וההישגים נמשכו: ב־2020 הוכתר מארק כספורטאי השנה מטעם ההתאחדות הישראלית לספורט נכים, ובאליפות אירופה שהתקיימה השנה בפורטוגל זכה במדליית זהב, שתי מדליות כסף ומדליית ארד. כל התארים האלה לא גרמו לו להוריד הילוך, אלא להפך. עד כדי כך שאביו מספר ששעות לפני הטיסה לטוקיו מארק ואחיו עוד היו בבריכה, מתאמנים. "הוא אמר לנו שבגלל הטיסות הוא לא יוכל להתאמן יומיים, והוא חייב להספיק עוד אימון".
אם יש משהו שמעיב על השמחה הוא הצלחתו הפחותה של אריאל, החולק עם מארק את אותו המאמן. אבל ההורים מדגישים שבין השניים אין קנאה או תחרות. "הוא קצת עצוב שאין לו כרגע מדליות", אומרת דיאנה, "אבל הוא פחות חזק וידענו את זה כבר מילדות. עודדנו אותו עם האמת: שזה כבוד להיות באולימפיאדה וזו דרך ארוכה. הזכרתי לו שלהיות שם זה כבר הצלחה גדולה".
לפני המשחים החשובים של מארק באולימפיאדה, אחיו שמר על דלת חדרם בכפר האולימפי כדי שלא יפריעו לו. "הטיפ שנתתי לו לקראת המשחים שלו", אומר מארק, "זה לחשוב רק על המשחה ללא הסחת דעת, לא לבזבז אנרגיות על דאגות או להתעצבן. שישאיר את זה לאחרי זה. אריאל הרבה יותר נחמד ממני, הוא מתייחס להכל. שומע הכל. הוא רגיש ממני".
"אין שוויון בחיים", אומר ביננסון. "יש אחד שמצליח יותר. אבל זה לא אומר שאם אריאל שוחה, הלב שלי דופק פחות מאשר כשמארק שוחה. זה שהוא מצליח בשחייה פחות ממארק לא אומר שהוא פחות חשוב לי. אריאל הוא פי עשרה יותר ממארק, רק בדברים אחרים. הוא יותר רגשי, יותר יצירתי, יותר מקשיב יותר אנושי".
שלוש המדליות של מארק יכניסו לכיסו סכום של 812.5 אלף שקל. כך שמבחינת תגמול כספי הוא עקף את המדליסטים לינוי אשרם, ארטיום דולגופיאט ואבישג סמברג. אבל הזכייה תרמה לא רק לחשבון הבנק שלו אלא גם לחשבון האינסטגרם. "כדי להיות מרוכז העברתי לאחי את הטיפול בכל הרשתות החברתיות", מספר מארק. "השתקתי הכל אצלי בטלפון ונתתי לו את הסיסמאות. לפני הזכייה היו לי 160 עוקבים באינסטגרם, נכון לעכשיו יש 4,500".
את התחרויות נאלצו ההורים לראות בטלוויזיה בשעות לא שעות בגלל הפרשי הזמן - טוקיו נמצאת שש שעות קדימה מאיתנו. זה לא הפריע להם לקום בשלוש בלילה ולהתחיל לקבל ווטסאפים מפרגנים כבר מהשעה הזו. בעיר האוקראינית שדודתם של מארק ואריאל גרה בה, מצאו את עצמם חבריה לעבודה בעירייה מעודדים את האחיין הישראלי שלה במקום את נציג ארצם. "הלחץ, גם אצלנו בבית, היה אדיר", אומר אלכס. "לקח לנו זמן להירגע אחרי הניצחון הראשון. גם השני היה מרגש, אבל קצת פחות".
"מארק אמר לי מטוקיו: 'אמא, רצית שאני אהיה אלוף אולימפי, אז קיבלת'", מספרת דיאנה. "אבל לפי העיניים שלו אני רואה שהוא כבר עייף".
"אנשים לא מבינים שהחבר'ה האלה עובדים מהבוקר עד הערב, ממוקדים במטרה", אומר ביננסון המאמן. "חושבים שבגלל שזה ספורט פראלימפי, אפשר להתאמן בראשון בבוקר ובשישי בערב. מתייחסים לזה כאל חוג ואז באים ומדברים על גובה המענקים. טוקבקיסטים כותבים: 'שיגיד תודה על הכסף שקיבל'. סליחה? זה לא שהוא זכה במפעל הפיס. מגיל צעיר הוא כל יום בשש בבוקר בבריכה, בשתיים וחצי שוב שוחים, וחדר כושר. ומה מארק אומר לי לפני אחד המשחים שבהם ניצח? 'לא התכוננו כל כך טוב, שחינו רק 70 ק"מ בשבוע'. אמרתי לו: 'יש כאלו שלא נוסעים עם האוטו 70 ק"מ בשבוע!', 'כן', הוא ענה לי, 'אבל ב־2019 עשינו 85 ק"מ בשבוע'. כבר בגיל 12 מארק היה שוחה כל בוקר שבעה ק"מ, ובערב עוד שבעה ק"מ. לא נסענו לפה כדי להרוויח כסף. נסענו להביא מדליות. אבל כן, אני מאוד רוצה שהם יקבלו כסף על ההישגים.
"אני זוכר שכשהתחלתי לאמן את הנכים, אנשים אמרו: 'זה לא סקסי'. בכלל לא משנה לי אם זה סקסי או לא. אני פשוט אוהב את העבודה. עבורי הם לא נכים; הם ספורטאים עם ייחוד. בדיוק כמו שספורטאי במשקל 60 ק"ג לא יתחרה במקצה שמיועד למשקל של 140 ק"ג. במארס 2020, כשכל הספונסרים הרימו ידיים כי בגלל הקורונה לא היה להם כסף, זה אני שרצתי ועשיתי שמיניות באוויר ואיפה לא הייתי. אף אחד לא רצה לקחת אותו. ועכשיו אנחנו מתמודדים על מדליית זהב עם אוסטרליה, שהיא מעצמה עם משלחת של 38 ספורטאים. זו בעיניי המהפכה".
למרות ההישג האדיר של מארק והמענק הכספי המכובד, אמא שלו דואגת. "אני רוצה שיגלה עוד תחומי ענין בחיים. הוא בזמנו הזכיר תכנות מחשבים, לפתח משחקי מחשב. עכשיו זה הזמן לזה. אני גם דואגת שאם הוא יחליט לקנות בכסף דירה, הוא יעזוב את הבית".
לא אמרתם לו, כמו אבא של דולגופיאט, שהוא יכול היה להקדים את המקום השני בעוד כמה מאיות השנייה?
אלכס: "אנחנו תמיד מרוצים מההישג של הילדים שלנו. מעולם לא דחפנו ולא ספרנו מדליות".
פורסם לראשונה: 07:05, 03.09.21
