"המשחק הפך לחלק בלתי נפרד מחיי": יום בחיי אלהאם מחאמיד-רוזין
(צילום: ירון שרון)
תחילת דרכה של אלהאם מחאמיד-רוזין בענף הכדורשער, מסמן גם תקדים פתיחתו של הענף הפראלימפי (המיוחד ללקויי ראייה ועיוורים) עבור נשים אחרות בישראל. לפני כ-15 שנה, מחאמיד-רוזין, שנולדה עם ליקוי ראייה גנטי, שמעה את הבנים במועדון העיוורים אליו השתייכה באום אל פאחם מדברים על משחק שהם נהנים ממנו. מופתעת מקיומו, היא פנתה למאמן במקום וביקשה גם להצטרף. אחרי בירור קצר הוחלט לאפשר גיבוש של קבוצת בנות מקבילה שמנתה עם הקמתה 14 בנות. "זה היה רגע אושר שלי, שאני כן יכולה לרוץ, שאני כן יכולה להחזיק ולזרוק כדור, ושאני כן עושה משהו עם הגוף שלי", היא משתפת.
גם כיום בגיל 31 כשהיא נשואה ואמא לאמיר בן השנה ותשעה חודשים, היא ממשיכה במרץ עם האימונים, הפעם עם הפנים לאולימפיאדת טוקיו, בתקווה להתעלות על המקום השביעי אליו הגיעה הנבחרת לפני חמש שנים בריו. "זה באופי שלי התחרות, העבודה הקשה שממנה אפשר להשיג משהו. אני לא חושבת שאי פעם בחיים שלי קיבלתי משהו על מגש של זהב", מעידה אלהאם.
ביום יום היא מצוידת במשקפיים מיוחדים שמאפשרים לה להתנהל במרחב, ולמרות שלדבריה "מה שבן אדם רגיל רואה מ-60 מטר אני רואה ממטר וחצי, אני לא רואה צבעים ויש לי גם בעיה בחדות ראייה", היא איננה נעזרת במקל או נזקקת לכלב נחייה. הכל היא עושה באופן עצמאי, מטפלת בילד, מבשלת, או נוסעת בתחבורה הציבורית על אף חוסר נגישותה.
במסגרת הכדורשער, על כל מקרה, מכסים לכל השחקנים את העיניים כדי ליצור שוויון ביניהם על המגרש, מאחר שיש כאלו שרואים יותר וכאלו שפחות. "כדורשער, בשונה מענפים אחרים, אין לו משהו מקביל בענפים האולימפיים, הוא קיים במיוחד בשביל עיוורים", היא מסבירה. "אנחנו משחקות שלוש שחקניות מול שלוש עם כדור מצויד בפעמונים, כדי שנוכל לשמוע אותו. על הרצפה יש קווים בולטים, שאפשר להרגיש אותם, כדי לדעת איך להתמצא. השער הוא ברוחב של תשעה מטרים. בזמן שהקבוצה השנייה מתקיפה אנחנו מגינות על השטח שלו וההפך".
מה עוד נותן לך העיסוק בספורט הזה?
"המשחק הזה מלמד המון והפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלי. במגרש, אני מסתמכת על הקווים כדי לדעת היכן אני נמצאת, נעזרת בחוש השמיעה וחושים נוספים, שאם לא הייתי במשחק הזה, לא בטוח שהייתי מפתחת אותם".
"אני מרגישה שייכות, שזה משהו שחיפשתי כל החיים שלי", היא מספרת. "אני אוהבת את הביחד שלנו, כי זה ענף קבוצתי. שכל אחת משלימה את השנייה ומביאה את הערך המוסף שלה. זה גם מה שעושה אותנו עכשיו לקבוצה יותר חזקה וטובה. הן האחיות שלי, החברות שלי, יש לנו את אותו גורל ואני מבלה איתן כמו שאני מבלה עם המשפחה שלי".
3 צפייה בגלריה
"הן האחיות שלי, כל אחת משלימה את השנייה". מחאמיד-רוזין (שנייה מימין) עם חברותיה לנבחרת
(צילום: קרן איזיקסון)
שייכות משמעותית נוספת שהיא הרוויחה בזכות העיסוק שלה היא ההיכרות עם מיכאל רוזין, קפטן נבחרת ישראל בכדורשער, שהפך לבעלה ואף התאסלם עבורה. דרכיהם הצטלבו לפני כ-12 שנה במחנה אימונים משותף, ומאז הם לא נפרדו. "היינו צעירים בני 19, ומיד הרגשתי שזה זה", היא מחייכת כשנזכרת. "אני חושבת שמה שמשך אותי אליו היה זה שהוא ראה אותי. זה מצחיק כי הוא עיוור, אבל כמו שאומרים זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
לא היה קשה מעבר למגבלה הפיזית המשותפת גם עניין הדת?
"לנו זה היה מאד טבעי להתאהב, עם השונות שיש ועם המגבלות שיש".
כרגע מחאמיד-רוזין ממוקמת בתפקיד כנף ימין או שמאל, בעבר, לפני שילדה את אמיר, שימשה שמונה שנים כקפטנית הקבוצה. במהלך ההיריון עצמו היא המשיכה להתאמן כרגיל, אך נמנעה מתפקידי הגנה כדי לא לחטוף את הכדור המסיבי בבטן. רק בתחילת חודש שמיני היא לקחה הפסקה וצפתה בהמשך בקבוצתה מגיעה למקום השני באליפות אירופה ומשיגה את הקריטריון לאולימפיאדה. "אני לא יודעת איך זה יהיה עכשיו בטוקיו, אבל בטח שאחד הדברים הקשים זה שאין משפחה", היא אומרת. "אני לא רוצה לבכות, אבל לא עזבתי את הבן שלי מאז שנולד. יחד עם זאת, אולימפיאדה יש פעם בכמה שנים וזה החלום שלי. יש לי מחויבות כלפי הקבוצה ואני צריכה לגייס את עצמי הכי הרבה שאפשר למטרה הזו. אני רוצה לשמוע את ההמנון. צורם רק לי דבר אחד קטן: שאין אותי בתוך ההמנון".
