הכירו את החותר הפראלימפי שמוליק דניאל
(צילום: ירון שרון, עריכה: אמיר ג'ורג'י)
אזור שפך הירקון, נחל זורם, מנצנץ בקרני שמש ראשונות של בוקר, קני סוף בין שתי הגדות ובתוך המים, בזמן שרובנו עוד מתהפכים במיטה או מתלבטים כמה סוכר לשים בקפה, שמוליק דניאל (36) כבר נמצא עמוק באימון חתירה לקראת אולימפיאדת טוקיו. כחותר פראלימפי בסירת יחיד הוא מרוכז, הישגי ואינו מביט ימינה או שמאלה כשמפעיל את כל שריריו בפלג גופו העליון תוך מאמץ אינטנסיבי.
כל סירה היא ייחודית, רחבה יותר ונבנית בהשקעה כספית גדולה, עם התאמות לכל חותר והמגבלה עימה מתמודד. כל דקה בה הוא לא מקדיש לעבודה בסירה, מרגישה לו כמו בזבוז זמן ולכן הוא מפגין רמת מחויבות גבוהה לתוכנית האימונים המדויקת. "אני נמצא בענף שהוא מאוד אינדיבידואלי וגם היכולת שלי להשפיע על המתחרים האחרים כמעט ולא קיימת. לכן כשאני עולה למקצה, אני קודם כל חושב איך אני עושה את הכי טוב שלי ומשפר את השיא האישי", הוא מעיד בהפסקה שכפינו עליו, באימון הבוקר במרכז דניאל לחתירה בתל אביב. "המטרה במקצה היא להימנע מהסחות דעת, להימנע ממבטים למתחרים, ולהישאר ממוקד כדי לשמור על מסלול התקדמות ישר ולא לאבד מהעוצמה של הסירה".
איך אתה מרגיש כשאתה חותר עם הסירה במים?
"התחושה במים היא נפלאה. קודם כל תחושה של שחרור ואז מגיעה תחושת המאמץ והאתגר הפנימי שלי לנצח את עצמי בעוד גריפה, בעוד שיפור קטן של הזמנים. אני חושב שהחתירה כספורט מתאימה לאופי שלי. ברגע שאני עוזב את המזח ויוצא למקצה - אני נמצא לבד, זה רק אני והסירה. אין לי מאמן שיכול לצעוק לי הוראות טקטיות מהספסל, אין פסק זמן ואין מחצית באמצע. זה אתה לבד, עם היכולות הפיזיות שלך, עם המקצוענות שלך, עם היכולות המנטליות שלך".
הרגע הזה בו דניאל הבין שהוא אחראי על עצמו לבד, ובעיקר איך ייראה העתיד שלו, היה אחרי הפציעה הקשה שחווה כלוחם ביחידת אגוז. בזמן שירותו הצבאי בשנת 2005, במהלך פעילות מבצעית בגזרת הר דב, דווקא ביום הולדתו העברי, התהפך באחד מהעיקולים רכב הספארי שהוביל את החיילים. הוא נפצע קשה בעמוד השדרה ובמהלך השיקום התבשר כי הנזק והנכות שנגרמו בלתי הפיכים. "כבר מהתקופה הזו החלטתי שאני עושה הכל ונעזר בכל המענים והאופציות שיש למחלקת השיקום בתל השומר להציע כדי להחזיר לעצמי את מירב היכולות שהיו לי לפני הפציעה".
מה הכי חסר לך?
"מאוד אהבתי לרוץ, אבל בתפיסה אני בן אדם מאוד ריאלי והבנתי שאם יש מישהו שיכול לעזור לי זה קודם כל אני בעצמי. מהר מאוד קיבלתי את ההחלטה שאעשה כל מה שנדרש והתחלתי ליצוק תכנים לחיים שלי".
כבר בתחילת השיקום היה לו ברור שהמוטיב העיקרי יהיה עיסוק בספורט. אחרי שהגיע לבית הלוחם בתל אביב, נחשף לספורט הפראלימפי והתחיל את דרכו המקצועית בטניס בכיסאות גלגלים. הוא החל להשתתף בתחרויות, בתחילה בארץ ובהמשך גם בחו"ל. לפני כחמש שנים הגיע לאליפות העולם בטוקיו כחלק מסגל נבחרת ישראל, אבל החליט לאחר מכן לפרוש מהענף. "אני אומר תמיד שהמסע עכשיו לטוקיו התחיל בטוקיו. אחרי התחרות שם הרגשתי שטניס פחות מתאים לי כבר. הדרך חשובה מבחינתי לא פחות מהמטרה וחשוב לי גם ליהנות מהדברים שאני עושה".
את הזמן שהתפנה, חבר, שהוא חלק מסגל נבחרת החתירה, הציע לו לנצל ולבוא "בשביל הכיף". זה החל עבורו כתחביב, אבל הפן התחרותי בו שוב גבר והחתירה הפכה לפרויקט חייו. אימונים סדירים ותחרויות, כשאת הכרטיס לאולימפיאדה השיג כשסיים במקום השישי במקצה הגמר באליפות העולם ב-2019 ועל הדרך קבע שיא ישראלי חדש.
"אובייקטיבית, נקודת הפתיחה לא הייתה כזו שמישהו היה מהמר עליי", טוען דניאל. "הייתי מדורג 13 בעולם, סך הכל די חדש בעסק, וכל החותרים מסביבי ותיקים ומנוסים ממני, כאלו שיש ברזומה שלהם כבר כמה אולימפיאדות. הגעתי לתחרות עם קצת חוצפה ופשוט ממקצה למקצה השתפרתי, נתתי את כל כולי".
פורסם לראשונה: 14:00, 19.08.21
