"אני יכול להביא מדליית זהב": אדם ברדיצ'בסקי חולם בגדול
(צילום: ירון שרון)
זו תהיה הפעם השנייה שהטניסאי הפראלימפי אדם ברדיצ'בסקי יצטרף למשלחת הישראלית לאולימפיאדה כדי להתחרות על מקום על הפודיום והמדליה הנכספת שמגיעה איתו, ועכשיו גם עם יותר ביטחון תעוזה. "אולימפיאדת ריו הייתה עבורי ציון דרך", הוא משתף. "לא היו לי ציפיות מעצמי, חוץ מלשחק טוב ולהשיג תוצאה טובה. ההבדל עכשיו בטוקיו הוא שאני מגיע בכושר הכי טוב שלי עד כה, ובעיקר עם ניסיון שצברתי בתחרויות אחרות. למדתי להתמודד עם לחץ וברגעים קשים שלא הולך בהם, לעשות הכל כדי בכל זאת לנצח".
ברדיצ'בסקי (38) הוא מהזן הזה של ספורטאים שההכנה המנטלית, זו שמאמנת לחשיבה חיובית אך מציאותית, שמדרבנת למצוא כוחות פנימיים לצד הכרה בחסרונות ומציאת פתרונות כדי לגבור עליהם, נמצאת בילד אין בתוכו. לטניס בכיסאות גלגלים הוא "התגלגל במקרה" לדבריו.
לפני 14 שנה, לקראת סופו של טיול ארוך אחרי צבא שכלל כשנה של טרקים באוסטרליה, ניו זילנד ותאילנד, הוא והילה חברתו דאז, אשתו היום, נקלעו לסערה בחוף מבודד. ארבעה ימים לפני החזרה הביתה, בעודם בסיור מתויר באי קופיפי שכלל מעבר בין חופים עם יאכטה ששימשה כמעבורת, החלה סופת גשמים. השניים שבו עם הקיאקים חזרה ליאכטה. כמה דקות לאחר מכן היא החלה לטבוע. מיכלי חמצן גדולים החלו ליפול על אנשים, אחד מהם נפל על ישראלי אחר שטבע למוות. בניסיון להיחלץ, אדם והילה טיפסו על הדופן שלא שקע. אדם דחף את הילה לתוך המים, ניסה לקפוץ אחריה, החליק ונשאב על ידי המנוע שקטע את רגלו האחת ופצע קשה את השנייה. "חשבתי שזה הסוף וצעקתי להילה שאני כנראה כבר לא הולך לצאת מזה. באותם רגעים זה היה נראה לי חלום רע, סיוט שלא קורה", הוא משחזר. "ואז עברו דקה-שתיים, והבנתי שזה אמיתי".
סירה שחלפה במקום חילצה אותם, הוא הועבר לבית החולים לתהליך שיקום מייגע, שכבר בתחילתו היה ברור שהחיים מנקודה זו יראו אחרת. בניגוד לרוב האנשים, להם נדרשת תקופת הסתגלות ארוכה לסטטוס חדש ומורכב, ברדיצ'בסקי החליט להתאפס מהר ולקבל את העובדה המוגמרת שמעכשיו הוא מתמודד לצמיתות עם נכות. "המשבר היה בעיקר בהתחלה. בשלושת הימים הראשונים היו תחושות של ייאוש ודיכאון, כשהבנתי שלא אוכל לעשות יותר דברים שאני אוהב כמו כדורגל. אחרי שהתאימו לי פרוטזה לרגל, ראיתי שאפשר ללכת, לעשות ספורט והרבה דברים שכבר ויתרתי עליהם. יצאתי לשיקום וכל התקדמות נתנה לי מוטיבציה".
כעסת על חוסר המזל שהיה לך בתאונה?
"לא, לא כעסתי. זה עשה לי בסוף רק טוב בחיים. תמיד רציתי להיות ספורטאי מקצוען, זה נתן לי אפשרות נוספת לחזור ולעשות מה שחלמתי עליו. זה משהו שגם די נתן לי פוקוס בחיים, התחתנתי עם הילה, יש לנו שלושה ילדים חמודים (ים בן 7, נטע בן 5, ויולי בת 3), הלכתי ללמוד ואני מסתובב בעולם".
לטניס הגיע אחרי תקופה בה התמקד בשחיה אבל חיפש אתגר מרתק יותר. ב-2012, בזמן האולימפיאדה בלונדון, הוא התקשר לקובי וינר, האחראי על טניס בכיסאות גלגלים בארץ, שענה לשיחה תוך כדי משחק הגמר של נועם גרשוני והזמין אותו לבוא ולהתנסות. "המחסום שלי היה לשבת על כיסא גלגלים", הוא מספר. "אבל לקחתי את זה כמו ספורט מיוחד על גלגלים דוגמת רולר בליידס, והחלטתי שזה מה שאני הולך לעשות".
הנחישות השתלמה וברדיצ'בסקי היה כבר שש פעמים אלוף ישראל, השיג כאמור פעמיים את הקריטריון לאולימפיאדה והתברג במקום ה-22 בעולם. כתושב קיבוץ ניר יצחק הנמצא בצפון הנגב - עוטף עזה, מלבד הגבלות הקורונה שהעיבו על שגרת האימונים, גם המצב הביטחוני משפיע לא פעם. בזמן מבצע שומר חומות הוא היה בטורניר במוקדמות אליפות העולם בפורטוגל, הצליח להשיג טיסה ארצה ונסע מיד לצפון עם משפחתו עד הרגיעה. לתוך המשוואה הזו יש להכניס גם עבודה כמהנדס מכונות כדי לפרנס, מה שיוצר סדר יום עמוס במחויבויות.
מה תהיה הצלחה מבחינתך באולימפיאדה הזו?
"לשחק טוב, לנצח שחקנים שעוד לא ניצחתי ולהישאר כמה שאפשר בתחרות. השאיפה שלי היא להיות הכי טוב בעולם ולהביא מדליה, אבל מבחינת ריאליות אני בעיקר מאמין שאני יכול להפתיע ולנצח כל שחקן".
