בדרך כלל בגיל 54 ספורטאים כבר מביטים לאחור על הקריירה שהייתה להם בערגה. לא במקרה של פולינה כצמן, שתגשים חלום ותשתתף בפעם הראשונה בחייה במשחקים הפראלימפיים. כצמן מתחרה בענף הרמת הכוח, ותשתתף מחר (שני, החל מ-10:30) בטוקיו בתחרות לנשים מעל 86 ק"ג.
"בתחרות הראשונה שלי, בהונגריה, הרמתי 72 קילו. עכשיו 126. זה ההבדל, בתוך עשר שנים", היא אומרת בגאווה. "כמה היא בכתה על 85 ק"ג... היא אמרה: 'אני לא מצליחה, לא מצליחה'", מספר דימה, בנה של פולינה שישב לצידנו במהלך הריאיון, "אמרתי לה: חכי, עוד מעט תרימי גם 100. היא אמרה לי 'מה 100, איזה 100? על מה אתה מדבר' – ועכשיו היא על שיא אישי של 126".
הרמת כוח הוא ענף המזכיר הרמת משקולות, אבל עם סוגי הרמות שונים (כריעה – סקוואט, זקיפת גב – דדליפט, ולחיצת חזה). במשחקים הפראלימפיים מתחרים בענף הזה רק בלחיצת חזה (Bench Press – הרמה ממצב שכיבה). "זו עבודה קשה, גם מבחינת הטכניקה", אומרת כצמן, "אם רצים, לא משנה איפה הידיים נמצאות. כאן חשובה הטכניקה. מעבר לזה, בהרמת כוח צריך שקט. אם אני מבזבזת את האנרגיות שלי, כמו שהיה לקראת המשחקים כשעברתי בכל הארץ בבדיקות קורונה ובבדיקות רפואיות, זה מוריד ממני כוח".
מה את מרגישה לקראת המשחקים?
"דאגות. זו הפעם הראשונה, חצי חיים עברו. ניסיתי הרבה זמן, לא הגעתי ללונדון ולא לריו. בזמן האחרון תפסתי את המקום השישי בעולם, וזה נתן לי את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים בטוקיו".
ואיך התחושה לייצג את ישראל?
"לא פשוט. כמובן יש גאווה על כך שהשגתי את הכרטיס, אבל יש גם פחד וחששות שלא אצליח לעשות את מה שאני רוצה לעשות, שלא אהיה טובה מספיק ולא אצליח להרים את המשקל שאני יודעת שאני יכולה להרים".
ללמוד ללכת מחדש
כן, אם חשבתם שפולינה תסתפק בעצם ההעפלה למשחקים הפראלימפיים – הישג לא מובן מאליו לכל הדעות – אתם טועים. היא מעוניינת בהופעה מכובדת שתהלום את כישוריה. "יש רק שמונה מתחרות, וחשוב לי לא להיות אחרונה", היא מסבירה.
אז איך היא התגלגלה דווקא להרמת כוח? "תמיד הייתי גדולה וחזקה, ובלימודים באוניברסיטה התחלתי להדוף כדור ברזל. הרמתי משקולות בחדר כושר, לא בתחרויות", מספרת כצמן. "כשעוד הייתי בריאה והתחריתי באוניברסיטה חלמתי שאולי אהיה יום אחד באולימפיאדה".
חייה השתנו כשהייתה בת 23, אז נפצעה קשה בתאונת דרכים ורגלה השמאלית מתחת לברך נקטעה. "נסעתי במכונית עם מי שהיה אז בעלי. בבית החולים רצו לשמור על הרגל, אבל לא יצא וכרתו בסוף", היא משחזרת. "אני מחלקת את החיים שלי לשניים – לפני התאונה ואחריה. כשנתנו לי פרוטזה ראשונה הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש. יש שיווי משקל אחר, הכל היה אחר".
בזמן הפציעה היא כבר הייתה אם לשני ילדים קטנים, שהיו עדיין תינוקות. "לא היה פשוט. ההורים שלי עזרו מאוד, אבא שלי שכבר נפטר לפני עשרים שנה ואמא שלי שעוד חיה. הם לקחו את הילדים ועזרו לי גם בבעיות רפואיות, כי הם רופאים במקצועם. עם הפרוטזה התחלתי לעבוד בבית חולים, שם העברתי אימוני התעמלות לאנשים שנפצעו או נותחו והיו בתהליך שיקום".
כצמן עברה בחייה לא מעט נדודים. היא נולדה בבלארוס, כשעוד הייתה חלק מברית המועצות. בשנת 1980 עברה המשפחה לאוקראינה, ובחלוף שלוש שנים נסעה פולינה לרוסיה כדי לרכוש השכלה אקדמית. היא סיימה לימודי ספורט באוניברסיטה, התחתנה ברוסיה והביאה לעולם שני בנים. לאחר 12 שנות נישואים היא התגרשה וחזרה לאוקראינה.
בישראל, לאורך שנים ארוכות, היא עובדת כמטפלת בקשישים. "עכשיו לא עבדתי, יצאתי לחופשה בגלל מחנה האימונים לקראת טוקיו", היא מספרת, "הקשישות שאני עובדת איתן מחכות לי. הן אומרות: 'תלכי לאולימפיאדה, תחזרי ואנחנו נעבוד ביחד'"
בשנת 2000, כשהייתה בת 33, עלתה לישראל עם הוריה ושני ילדיה. בארץ לא הכירו בתואר שלה בלימודי ספורט, מברית המועצות לשעבר. "עכשיו במכון וינגייט שינו גישה, אבל הזמן שלי עבר", לדבריה.
בישראל, לאורך שנים ארוכות, היא עובדת כמטפלת בקשישים, עבור חברה שמעסיקה מטפלים. "עכשיו לא עבדתי, יצאתי לחופשה בגלל מחנה האימונים לקראת טוקיו", היא מספרת, "הקשישות שאני עובדת איתן מחכות לי. הן אומרות: 'תלכי לאולימפיאדה, תחזרי ואנחנו נעבוד ביחד'. אני לוקחת אותן לטיול קטן, עושה איתן קצת התעמלות... לא עבודה קשה".
איך הגעת לספורט הפראלימפי?
"כשהתקינו לי פרוטזה אצל ודים טילקין, רופא בחיפה, הוא אמר לי: 'פולינה, את חזקה, אפילו שאת נכה. הספורט לנכים מתפתח עכשיו, תנסי לפנות לוועד הפראלימפי ואולי תעשי משהו'. הילדים גדלו ועזבו את הבית, היה לי משעמם קצת, וחשבתי שיהיה טוב לעשות משהו חדש בחיים".
בהתחלה היא ניסתה להדוף כדור ברזל, כפי שעשתה בעבר. "פניתי לוועד הפראלימפי וקיבלתי אפשרות לנסות להתאמן, אבל אחרי שנה הבנו שבשביל הדיפת כדור ברזל צריך מהירות, ובגיל מבוגר המהירות לא טובה כל כך. הציעו לי לנסות לעבור להרמת כוח", היא מספרת. "לא הצלחתי מההתחלה, לא הייתי כל כך טכנית והיו לי הרבה כישלונות בתחרויות. בהתחלה לא חשבתי על זה ברצינות. בסוף התקדמתי בהדרגה".
סבתא עושה ספורט
כצמן היא סבתא לשתי נכדות – לכל אחד משני ילדיה יש בת. הגדולה בת עשר והקטנה בת שמונה.
הנכדות יודעות מה סבתא עושה?
"הן יודעות שסבתא עושה ספורט, כן".
אין הרבה נכדות שסבתא שלהן היא ספורטאית פעילה.
(מחייכת) "כשחיפשתי בדירוג העולמי מצאתי רק חמש ספורטאיות פעילות בענף בגילי, בכל הקטגוריות".
בנה, דימה, מתערב: "קולגות מהעבודה, אנשים שמתעניינים בספורט, שלחו לי תמונה שלה ושאלו: 'מי זו, היא קשורה אליך? כצמן פולינה? זו אחות שלך?' עניתי: לא לא, זו אמא".
דימה, האמנת שאמא שלך תגיע לרמות האלה?
"האמנתי מההתחלה, מרגע ששמעתי שהיא מתאמנת בהרמת כוח. האמת היא שלא אהבתי את הדיפת כדור הברזל, בשביל זה צריך לא רק מהירות אלא גם יציבות. צריך לעמוד יציב על האדמה. כשראיתי אותה בהרמת הכוח, זה נראה לי רציני יותר. עכשיו היא כבר מרימה את המשקל שלי".
"אנשים לא מבינים בשביל מה לסבול"
בשנת 2018 היא רשמה את הישג השיא שלה עד היום – מדליית ארד באליפות אירופה, שנערכה בצרפת. "שמחתי מאוד, זו הייתה מדליה ראשונה באליפות גדולה וברמה הזו", ציינה. השנה היא זכתה במדליית זהב במסגרת גביע העולם בגיאורגיה, וזכתה בפעם הראשונה לשמוע את "התקווה" בתחרות. בשנה החולפת היא גם הרימה שיא אישי של 126 ק"ג, בתחרות במנצ'סטר.
איך השפיעה עלייך שנת הקורונה?
"זה עזר לי. היה לי עוד זמן להתחזק. בשנה הזו קבעתי שיא אישי, ובזכות השנה הנוספת השגתי את הכרטיס לטוקיו".
מאמנה, ולרי טומילוב, עוסק באימון הרמת כוח כבר שלושה עשורים. "כבר מההתחלה, כשהכרתי את פולינה, הבנתי שהרמת כוח זה הענף שלה. על פי הנתונים שלה, ידעתי שאם היא תרצה להתאמן ולהקדיש את חייה לספורט הזה, היא תשיג תוצאות שיאפשרו לה להשיג את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים. החסרונות היחידים במקרה של פולינה הם הגיל שלה והעובדה שהיא חייבת לשלב עם האימונים עבודה פיזית לא קלה של טיפול בקשישים, שממנה היא מתפרנסת", הוא מספר. לכצמן יש בימי שגרה ארבעה אימונים בשבוע, שניים בטכניקה ושניים בחדר כושר.
"הלכתי לאורתופד ואמרתי לו שיש לי כאבים אחרי אימונים. הוא אמר לי: תפסיקי את האימונים, מה הבעיה? אמרתי לו: אני לא יכולה, יש מטרה! יש לי כרטיס לאולימפיאדה. אז הוא רשם לי את כל מה שמותר לקחת נגד הכאבים"
פולינה, יש לך כאבי שרירים?
"יש כאבים, ויש משחות, זריקות, כדורים – הכול כדי להקל עליהם".
עכשיו כשאת עומדת להתחרות בטוקיו את מרגישה שלפחות יש תכלית לכל הסבל הזה?
"כן, נכון", היא אומרת ומחייכת. "רוב האנשים לא מבינים בשביל מה לסבול. זה בשביל להיות במשחקים".
יצא שרופא תהה למה את עושה את זה לעצמך?
"כן. הלכתי לאורתופד ואמרתי לו שיש לי כאבים אחרי אימונים. הוא אמר לי: תפסיקי את האימונים, מה הבעיה? אמרתי לו: אני לא יכולה, יש מטרה! יש לי כרטיס לאולימפיאדה. אז הוא רשם לי את כל מה שמותר לקחת נגד הכאבים. לפני שאני משתמשת במשכך כאבים אני מתקשרת לרופאה בווינגייט כדי לוודא שמותר לי להשתמש, מבחינת התקנות".
את מרגישה שהתאונה היא מה שחספסה אותך והכשיר אותך להתמודד לימים בענף הזה?
"כן. אחרי התאונה רציתי לחזור לחיים של בריאים, וחזרתי ככה. דרך הספורט".
לדימה ברור שהתאונה חישלה את אימו: "הכרתי את אמא שלי מהצד הקשה שלה. לא זכרנו איך היא הייתה לפני התאונה, היינו קטנים. הכרנו אותה על הרגליים, עם כוחות גדולים. לא ידענו איך היא הייתה לפני התאונה, אולי היא הייתה עדינה יותר? זה בטוח שינה לה את החיים, וגם את החיים שלנו. הכרתי אמא עם אנרגיות, שמזיזה דברים. התחלתי להתאמן קצת בעקבותיה, וזה לא קל. גם לבריאים זה לא קל".
אחרי המשחקים בטוקיו היא מתכננת לנוח. "לא אקח את המוט מינימום חודש", היא אומרת, "אלך לבריכה, קצת אימון קרדיו, ומנוחה. יש מחשבות על פריז, אבל קודם אנוח".
חשוב לה לומר עוד משהו לפני שאנחנו מסיימים את השיחה. "חבל שהספורט שלנו לא מתפתח יותר", היא מציינת בקשר לענף הרמת הכוח, "אני מקווה שבעקבות הדוגמה שלי עוד אנשים יבואו ויתחרו בזה".
