69 מדליות בסך הכל, 40 מזהב. באולימפיאדת נפטון 2100 ישראל ככל הנראה עדיין לא תגיע לסך הכולל הזה. בינתיים אנחנו עומדים על ה-13 המכובדות ביותר שלנו, כולל הארבע ממשחקי טוקיו ששיגעו לנו את הקיץ.
69 מדליות בסך הכל, 40 מזהב. זה היה הטוטאל של ישראל בקיץ קסום אחד, וזו לא אגדה. המשחקים הפראלימפיים בטורונטו 1976 הציבו את המשלחת בכחול-לבן במקום השלישי בטבלת המדליות, אחרי ארה"ב והולנד. זו הייתה גולת הכותרת בהשתתפות הישראלית במשחקים לדורותיהם. תמיד היינו הישגיים, מובילים, חזקים – וגם אם כמות המדליות ירדה עם השנים, אין משלחת שלא כוללת בתוכה כמה מהספורטאים הטובים בעולם בענפים ובדרגות הנכות שלהם.
את כל זה אנחנו חייבים בראש ובראשונה לפרופ' לודוויג גוטמן, יהודי יקר. סר גוטמן היה נוירוכירורג גרמני שנמלט מהנאצים, השתקע בבריטניה ונחשב לפורץ דרך בטיפול בפציעות בעמוד השדרה. כדי לקדם את הפעילות הספורטיבית של פצועי מלחמת העולם השנייה שהיו מרותקים לכיסאות גלגלים, הוא אירגן תחרות חץ וקשתות למטופליו שנפתחה במכוון ביום הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 1948, כעבור ארבע שנים הצטרפו לתחרות גם ספורטאים מישראל ומהולנד, וב-1960 הוועד האולימפי הבינלאומי תפס פיקוד והחליף את המשחקים שנערכו עד אז במספר גרסאות (תחת השם סטוק מנדוויל, בית החולים בו עבד גוטמן) בתחרות מפוארת רשמית.
שם המשחק: גיוון
ישראל גם אירחה את המשחקים ב-1968 (קיבלה על עצמה את הארגון תוך תשעה חודשים אחרי שמקסיקו החליטה שלא תעמוד בכך כלכלית), והחל מ-1988 מארחת המשחקים האולימפיים מארחת בסמיכות גם את המשחקים הפראלימפיים, והעולם גילה שככל שנותנים לספורטאים הנכים יותר חופש פעולה, הם מדהימים בדברים שהם מסוגלים לעשות. הרי עד 1976, המשחקים היו מיועדים לספורטאים על כיסאות גלגלים בלבד, ורק בטורונטו השתלבו לקויי הראייה וקטועי הגפיים. לאט-לאט נוספו ענפים, הומצאו אחרים כמו כדורשער, וגוטמן המנוח בוודאי לא דמיין שיום אחד יתחרו בפרא-טריאתלון וכדורעף בישיבה, ויציגו יכולת מרהיבה באתלטיקה או בטאקוונדו (ענף שנראה לראשונה בטוקיו).
היתרון של ישראל בשנים הראשונות, כפי שמספר ראובן הלר, היה בחדשנות ובראשוניות. הלר (79) עבד במשך יותר מ-50 שנה כמטפל שיקומי במרכז הספורט של איל"ן בר"ג, היה מאמן נבחרות ישראל לגברים ולנשים בכדורסל בכיסאות גלגלים והמאמן הראשי של המתאמנים במרכז, וגם הוביל את כל המשלחות בין 1972 ל-2000.
הלר: "החלטתי שכל ילד נכה שמגיע למרכז, בכל גיל, יעבור בין מספר ענפי ספורט, לפחות חמישה-שישה. כל זה נבע מתיאוריה לפיה אימון שחייה או כדורסל אינו מספיק, אלא המכלול הוא זה שקובע בהתפתחות המקצועית. כך הספורטאי הופך למיומן יותר בענף שהוא בוחר ואוהב, וגם אז הוא ממשיך לגוון. אתה לא מפסיק עם הענפים האחרים. כשאימנתי את נבחרות הכדורסל בכיסאות גלגלים, האימון כלל שלושה ענפים".
השיטה הזו הייתה אחת מאבני היסוד בהצלחה המדהימה של ציפי רובין (רוזנבאום), שמדורגת עשירית בתולדות המשחקים הפראלימפיים עם 30 מדליות (15 מזהב). "ציפי הייתה אתלטית, אבל העברתי אותה גם לבריכה ולסיוף, וביקשתי שרק תעסוק מעט בטניס שולחן. כך היא הפכה למדליסטית המעוטרת ביותר של ישראל".
כך נראית הרשימה, שנמתחת מטוקיו 1964 עד סיאול 1988: רובין השיגה מדליות בטניס שולחן, משחה 50 מטר חופשי, כדורסל ומגוון ענפי אתלטיקה – קרב-5, זריקת דיסקוס, הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון וזריקת אלה. בחלק מהמקצועות הללו היא גם הציבה שיאי עולם נפלאים.
והיא לא הייתה לבד, כאמור: ישראל הצטיינה במיוחד בשחייה לאורך השנים, עם 166 מדליות פראלימפיות, אבל נהנתה מהצלחה במגוון מקצועות. חתן פרס ישראל ברוך חגאי קפץ בין הבריכה לאולם הכדורסל, נבחרת הכדורעף הצטיינה, וגם בעידן בו העולם השיג את ישראל ולא הותיר לה מדליות רבות, הקהל התאהב בספורטאים אדירים כמו קרן ליבוביץ', דורון שזירי, מורן סמואל ונעם גרשוני.
בספירה הכללית אגב, לישראל יש לא פחות מ-375 מדליות (!) במשחקים הפראלימפיים: 123 מזהב, 123 מכסף ו-129 מארד, והיא מדורגת 13 בכל הזמנים.
העולם השיג אותנו
אחד הספורטאים הבכירים של ישראל בתולדות המשחקים הוא ד"ר אורי ברגמן, כיום פסיכולוג שיקומי שמלווה את המשלחות. החל מ-1976, השחיין זכה ב-14 מדליות פראלימפיות (12 מזהב), כשהוא מתמחה בכל הסגנונות. "לאורך השנים שימשתי כמאמן בחמישה משחקים פראלימפיים, לצד אלו שהתחריתי בהם, עד לשינוי הממשי שהתחולל בספורט הפראלימפי", אומר ברגמן.
אז למה בעצם זה קרה, הירידה החדה והמתמדת מאז ברצלונה 1992? אין מה לעשות, עולם הספורט השתדרג והתמקצע, וזה הגיע גם לספורט הפראלימפי. השקעה גדולה יותר בענפים פראלימפיים במדינות רבות, שיטות אימון חדשות וטכנולוגיות משופרות הפכו את הדרישות לגבוהות הרבה יותר.
ברגמן: "בעבר התחרו במשחקים הפראלימפיים רק ספורטאים וספורטאיות משותקים במעט ענפים, ושילוב הנכויות השונות לאורך השנים גורם לצמצום הקטגוריות, כך שהתחרות על כל מדליה גדולה יותר.
"צריך גם לזכור כי נושא איתור הספורטאים והספורטאיות הוא תהליך ארוך ומחייב צוות מקצועי רב. אם בעבר ישראל הייתה בין המדינות המובילות בתחום שיקום נכים באמצעות ספורט ומועדונים כמו איל"ן ובית הלוחם היו מודל ייחודי בעולם, המעבר מספורט שיקומי לספורט תחרותי הוביל לכניסה עצומה של מדינות שרוצות לקחת חלק בתהליך, ואילו ישראל נמצאת במעין צומת דרכים, שכן הספורט הפראלימפי דורש כיום כיוונים מקצועיים אחרים. ביסודו, הספורט הפראלימפי קבוצתי, והיו לנו הצלחות גדולות בכדורסל, כדורעף וכדורשער, בעוד מחשבה בכיוון אולימפי היא יחידנית יותר".
הלר: "בעבר, הפעילות שלנו הייתה הרבה יותר מתקדמת מאשר בשאר העולם. רק אצלנו היה שילוב ענפים, ואנשים מבחוץ הסתקרנו ושאלו. כחבר לשעבר הוועד הבינלאומי, אחד הדברים החשובים בעינינו היה 'עושים ספורט לא בשביל שירחמו עלינו', ובאמת, עם הזמן הצטרפו יותר מאמנים בעלי רמה שלא היו קשורים לספורט הפראלימפי, כאלו שנתנו דוגמה לצעירים והכניסו דפוסים חדשים של מקצוענות".
ועדיין, העולם קצת ברח לנו. משיא המדליות ב-1976 לשפל של כל הזמנים עם 3 בלבד בריו 2016.
הלר: "לא ירדנו ברמה מבחינת הספורטאים, וגם המאמנים נהדרים. צריך לזכור שבכדורסל בכיסאות גלגלים, למשל, היינו בין הראשונים בעולם שעסקו בענף, ולאט לאט הפערים נסגרים. בעבר גם דאגנו שהספורטאים שלנו יתחרו מול ספורטאים בריאים, נגד מתחרים טובים מהם. זה עזר מאוד לשפר את הרמה".
ברגמן: "אני חושב שזה משהו שעתיד להיכנס למשחקים הפראלימפיים. אני צופה שבמשחקים הבאים כבר נראה שילובים מעניינים של ספורטאים מוגבלים לצד ספורטאים בריאים, חכו ותראו".
פורסם לראשונה: 17:57, 18.08.21
