השיחה בין נשיא המדינה למדליסט הפראלימפי מארק מליאר
(צילום: הוועד הפראלימפי)
המשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים בטוקיו מתהדרת כבר בשבע מדליות - שש מתוכן בשחייה. עמי דדאון, שכבר זכה בכסף במשחה מעורב, הוסיף אתמול זהב ב-200 מטר חופשי, ומארק מליאר צירף לשתי מדליות הזהב גם אחת מארד - כשבדרך הם קובעים שלושה שיאי עולם. לפניהם התמקם איאד שלבי בפסגת הפודיום בבריכה האולימפית.
המשחקים הפראלימפיים בטוקיו - למתחם המיוחד
מי שאחראי להספק המרשים הוא מאמן הנבחרת, יעקב ביננסון (48) מאיל"ן חיפה. הם הגיעו אליו עם מגבלות, חוסר מוטיבציה וללא מיומנות בשחייה, והוא בנה אותם מאפס, עד שהפכו לאלופים פראלימפיים ושיאני עולם. "כל הילדים שיש לי בנבחרת מיוחדים", אומר ביננסון. "זה לא רק ההישגים של מארק ושל עמי, שהתחלתי לעבוד איתם לפני שמונה שנים. הם עובדים שבע־שמונה שעות ביום, חיים במים, אין להם משהו אחר".
מה השתנה אצלם, מעבר למיומנות השחייה?
"בעיקר משמעת. התחלתי לעבוד עם צוותים יותר מקצוענים, בית חולים 'רעות', מלווים אותי מקצוענים כמו חנוך בודין. התחלתי גם להיעזר בפיזיולוגים, אפילו מחו"ל, וזה עושה את ההבדל".
ועכשיו הכל מתפוצץ.
"יש לנו הישגים, ועדיין פיספסתי מדליה אחת עם עמי שנפסל ב-100 חופשי".
אתה מקבל פידבקים ממאמנים זרים?
"כשבאים לברך אותך מאמנים אחרים, אתה כנראה לא מצליח. כשאתה לוקח מהם מדליה, אין להם רצון לדבר איתך. אני חבר טוב של המשלחת האוקראינית, אבל לקחתי מהם שלוש פעמים זהב, אז אין להם על מה לדבר איתי".
מה מפתיע אותך במשחקים?
"היו קצת תקלות בדרך, שינויים בתוכניות. לילות לא ישנתי, כי דאגתי שאף אחד לא יתפוס קורונה. אבל פחות או יותר הצלחנו, ויש עוד מקצים שהם יכולים להיות בטווח מדליה".
"מקום ראשון בעולם והספונסר עוזב"
ביננסון עלה בשנת 2000 מרוסיה, שם סיים תואר בהוראת ספורט, וידע שיעבוד עם נכים. כעבור זמן קצר נקלט במועדון איל"ן חיפה, בתחילה לתקופה של שלושה חודשים. הספורטאית הראשונה עימה עבד הייתה ענבל פיזרו, ויחד הם הגיעו להישגים בינלאומיים.
עכשיו יש לך שיאני עולם בני 21-20 מה צופן להם העתיד?
"זאת נבחרת חדשה, ואם נדע לעבוד נכון נגיע להישגים כאלה גם בפריז 2024. מצד שני, אולי הם יעדיפו ללכת ללימודים, כי הם יודעים שאחרי הספורט אין לאן להתקדם".
מה אתה דורש מהספורטאים שלך?
"תשאל את מארק מתי הוא יצא לטייל בפעם האחרונה. הוא היה סגור כל הזמן. הכנסתי אותו למשטר כזה, ובשש בבוקר הוא כבר בתוך המים, ואז תוכנית אימונים יומיומית".
מה חסר להם היום כדי להשתפר?
"את מארק, למשל, עזבו לפני כשנה וחצי הספונסרים. היה מאוד קשה למצוא אותם, וגם כשהצלחנו זה לא היה בסכומים כל כך גדולים. בסוף הם הרימו ידיים, ותחשוב מה זה משדר לשחיין, שמסיים ראשון בעולם ועוזבים אותו".
מה הפתרון?
"צריך תוכנית מיוחדת לספורטאים ברמה כזאת. הבעיה העיקרית בארץ היא שחושבים שאפשר להצליח ממקריות. בספורט ההישגי צריך להקפיד גם על הדברים הקטנים, ואי-אפשר לעגל פינות. צריך להראות לחבר'ה האלה שאחרי סיום הקריירה יש להם לאן להמשיך".
בזכות ההישגים האלה תוכל למשוך לבריכה עוד מדליסטים עתידיים?
"אם לא נפספס עכשיו את המומנטום, אנחנו בהחלט יכולים להרים את הספורט הפראלימפי. אחת התוכניות, שכתבתי כבר ב-2007, היא שכל ילד נכה צריך ללמוד לשחות. זה לא שאני רוצה שכל ילד כזה יהיה עכשיו מליאר או דדאון, אלא שבמקום לשבת סתם בבית, נלמד אותו גם בשביל הבריאות, הפעילות הספורטיבית והתעסוקה שלו. כשאחזור לארץ, אני אדחוף את זה בכל מקום".
"בקיץ אין בריכה, כי יש מנויים"
זו בעיה שכל הנבחרת בנויה רק על איל"ן חיפה?
"מי שחושב שמאמן שאין לו התמחות בספורט הפראלימפי יכול לאמן, זו טעות גדולה. בארץ, כל מי שיודע ללחוץ על סטופר, חושב שאימון נכים זו בכלל לא בעיה בשבילו. היחס בדרך כלל מזלזל. שיבואו ויראו כמה החבר'ה שלי רציניים ואיך הם מתאמנים כל יום פעמיים. אתמול מארק אמר לי 'שחינו השבוע 70 ק"מ', וזה נראה היה מעט, כי לפני אליפות העולם הם שחו 85 ק"מ בשבוע. יש כאלה שלא נוסעים ברכב כל כך הרבה בשבוע. ספורט פראלימפי הוא מקצועני נטו".
ואצלכם יש את כל התנאים?
"לא, גם באיל"ן אין זמן להתאמן בבריכה של 50 מטר, כי יש מנויים, ובקיץ אנחנו בורחים לחו"ל. אז על מה אנחנו בכלל מדברים? אם המדינה רוצה שיהיו מדליות גם אחרי טוקיו, צריך להקשיב לאנשים שקצת מבינים".
למה באמת לא מקשיבים לך?
"כתבתי תוכניות, ואתה צריך לראות אילו תשובות קיבלתי מאנשים שלא מבינים".
אתם לפחות מרגישים את התמיכה של הציבור בארץ בימים האחרונים?
"אני לא נותן לשחיינים לראות כתבות, כדי לא להתבלבל. יש להם עוד תחרויות. גם אני לא מסתכל מה כותבים".
איזו תגובה הכי הפתיעה אותך עד עכשיו?
"של נשיא המדינה, יצחק הרצוג. אני כבר מרגיש שהוא חלק מהמשפחה. כל עשר שניות מצלצל אליי ומברך. אתמול צילצל באמצע הלילה, ולא היה לי נעים לא לענות. זה יחס שאני מרגיש כמו מאבא שלי. בעצם אבא שלי מתקשר פחות".
ומה עם התמיכה הכספית? אמרו שישוו אותה למדליסטים האולימפיים.
"אני באמת לא יודע כמה יקבלו, בכל מקום אומרים משהו אחר. אשמח כמובן אם זה יהיה ככה, כי ככה היה צריך להיות כבר מזמן. אשתי רוצה שאקנה לה משהו, וחולצה עולה פה 300 שקל. אולי עכשיו אוכל לקנות לה".
