"רוצה לטפס הכי גבוה שאני יכולה": נינה גורודצקי חולמת בגדול
(צילום: אסף מגל)
רגע לפני שנינה גורודצקי עולה על המגרש לעוד תחרות היא משמיעה לעצמה באוזניות בריפיט את השיר "one moment in time" של וויטני יוסטון, ששימש כהמנון אולימפיאדת סיאול ב-1988. הבלדה מעוררת ההשראה, עם מילים על ניצחון של גוף ונפש, מאפשרת לה בכל פעם להיכנס למוד הנכון של ריכוז ואמונה שהיא יכולה להצליח. זו תהיה סגירת מעגל מבחינתה לשמוע את השיר, כשתייצג את ישראל בטוקיו בענף הבדמינטון, שנכלל לראשונה במשחקים הפראלימפיים. "חוויתי כבר אליפות עולם, אליפות אירופה והרבה תחרויות, אבל להגיע לאולימפיאדה זה משהו אחר, זה חלום לכל ספורטאי. זו תהיה התרגשות בלתי רגילה", היא משתפת.
החיים של גורודצקי נחלקים לשניים. היא נולדה בגיאורגיה, עלתה לישראל בגיל 11, ובגיל 17, בדרך לבילוי עם חברים, הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה שהותירה אותה משותקת בפלג הגוף התחתון. "פתחו את הדלת ושאלו אם אני בסדר", היא נזכרת. "התרוממתי והרגשתי קצת כאבים בגב. אמרתי שאני בסדר כי הייתי בלי פציעות חיצוניות ואז מישהו אמר לי 'הכל טוב נינה, בואי תצאי מהאוטו'. באתי לצאת והרגליים שלי רדומות, הכל היה כמו נמלים. אמרתי 'רגע, אני לא מרגישה את הרגליים', ואז הבנתי שמשהו לא תקין. עדיין לא הבנתי שזה יהיה לצמיתות".
שלושה חודשים היא שכבה במיטה עם קיבוע בגב ללא יכולת תנועה. ההבנה שמעכשיו כיסא הגלגלים הוא חלק בלתי נפרד ממנה הגיעה רק אחרי עשרה חודשים בשיקום, בהם לא חל שיפור במצבה. "כעסתי שאולי אני לא עושה מספיק ובגלל זה אני לא מצליחה ללכת. עם הגיל גם ההבנה יורדת, שאלו החיים וחבל לפספס".
הרצון לנוע הוביל אותה לחזור לעשות ספורט כפי שאהבה. בהתחלה היא התנסתה בשחייה ולאחר מכן כשנחשפה לבדמינטון, שהזכיר לה את הטניס ששיחקה בעבר, היא החלה להתמיד. לפני 12 שנה הפכה לסגנית אלופת העולם ושנה לאחר מכן הייתה אלופת אירופה. כיום היא מדורגת שביעית בעולם, ובארון שלה יש לא מעט מדליות וגביעים, כולל זהב באליפות אירופה לזוגות מעורבים ב-2018 יחד עם אמיר לוי. לאולימפיאדה היא מגיעה פחות משנה אחרי לידה - היא אמנם מנסה להנמיך ציפיות, אבל עובדת קשה מאוד כדי להוציא מעצמה את המקסימום תחת ניהולו של המאמן לאון פוגץ'. "אני לא חושבת על המדליה. אני רוצה להגיע כמו אנדרדוג, לטפס הכי גבוה שאני יכולה ולראות עד איפה אני מסוגלת להגיע".
"בדמינטון משחק מאד מהיר, יותר מטניס, עם הרבה חשיבה. לא מספיק רק לשחק טוב, אלא להכיר את היריב ולהבין את המשחק מולו", היא מסבירה. "אני אוהבת לצאת מהמגרש מזיעה, כל הגוף עובד, השרירים במאמץ. אני אוהבת שזה מצריך הרבה תנועה, כי בכיסא אני זזה הרבה בבית, אבל בחוץ אין לי הרבה אירובי".
גורודצקי, אישה מרשימה ויפה שלא נותנת לנכות להגדיר אותה, היא מהסוג שכעבור דקה של שיחה איתה לא רואים כיסא גלגלים, אלא רק כריזמה שקטה, אבל סוחפת. במקביל לספורט היא למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי, ועובדת פעמיים בשבוע כיועצת בבית ספר יסודי.
אם יש מי שמבין היטב את החיבור והתשוקה שלה למשחק הוא בעלה של נינה, דור קסל, אדריכל במקצועו, אבל בין לבין משמש כמאמן ושחקן בדמינטון בעצמו. הם נפגשו במגרש של בית הלוחם בחיפה עד שהיחסים המקצועיים התחלפו לאהבה תומכת. "הכרתי את דור אחרי שהחליף את המאמן הקודם שהיה לי. הפכנו לידידים טובים ועם הזמן החלטתי לתת לזה צ'אנס", מספרת גורודצקי. הם נישאו ב-2013, הביאו לעולם את נווה בן ה-8 ובהמשך את גיא בן התשעה חודשים. "לכל מקום שאני מגיעה שואלים אותי אם אני נשואה ואני אומרת כן, תמיד מנסים להבין אם הוא 'כמוני', כלומר, 'האם הוא נכה?' וכשאני אומרת לא, אומרים 'אהה'. ואז כשרואים אותו אומרים לי שהוא גם נראה טוב. אני לא יודעת למה זה צריך לבוא יחד, אם את על כיסא אז את צריכה להתחתן עם מישהו נכה או מכוער?"
"אני חושבת שכזוג אנחנו לא משלימים אחד את השנייה, אלא יותר דומים זה לזו בהרבה דברים. אין לי ספק שאני מצליחה בין השאר בגלל שיש לי תמיכה מהבית, כי בלעדיה לא הייתי יכולה להיעדר לכל כך הרבה שעות של אימונים. דור דואג לילדים, למחבטים, לכיסאות, הוא לגמרי שם בתוך זה יחד איתי. אם לא היה את הקורונה היינו נוסעים כולם ביחד לטוקיו. זה מה שיהיה לי הכי קשה, שזה בלי משפחה, בלי דור והילדים".
איך מתגברים על הקושי הזה?
"הידיעה שאולימפיאדה זה כרגע שיא הקריירה שלי, ודור יעשה את העבודה במקומי פה. אני לא אומרת שזה פעם בחיים, כי אני עוד מקווה להיות גם בפריז 2024".
פורסם לראשונה: 19:20, 19.08.21
