מארק מליאר נכנס לבריכת השחייה בטוקיו, הוא מתהלך בשיא הביטחון למרות צליעה קלה. במבט ראשון לא מבינים מה הוא עושה במשחקים הפראלימפיים. ברגע שהוא הוריד את אחד התגים עם יד אחת, והיד השנייה קצת התעקמה לה, הבנתי מאיפה הטקס הזה מוכר לי. למארק ולי יש את אותה הבעיה בדיוק, שיתוק מוחין קל כשצד ימין דומיננטי יותר משמאל. זה היה כמו להסתכל במראה. אבל עם כל הכבוד לי, מארק מליאר הוא סופרמן.
המשחקים הפראלימפיים ב-ynet - למתחם המיוחד
כל ילד בעל מוגבלות זוכר את הרגע הזה שבו חבריו הרגילים עוקפים אותו בתחרות ספורט כלשהי, משהו שעלול להרחיק אותך באופן מיידי מעיסוק בספורט, כי אף אחד לא אוהב לסיים במקום האחרון. למארק מליאר זה לא ממש הזיז כנראה, הוא הפך למייקל פלפס, גרסת השיתוק מוחין.
לא רק המדליות המוזהבות ושיאי העולם המרהיבים הופכים את מליאר לספורטאי-על, זו גם הנינוחות שהוא משדר עם המגבלה שלו, הביטחון העצום שיש לו בעצמו, הגב שתמיד זקוף. הוא קצת צולע, אבל הוא צולע כמו סופרסטאר. הדבר שהיה חסר לי כילד הוא מודל לחיקוי, מישהו שבאמת יודע מה זה שיתוק מוחין. המחשבה על כך שיש אי שם ילד ישראלי עם המגבלה הזו והוא צופה במארק שובר שיאי עולם - מרגשת אותי מאוד.
מארק מליאר לא צריך לדבר כדי להוות מודל לחיקוי, הוא עושה זאת בצורה הכי טבעית שיש. כמו ספורטאי רגיל הוא נותן לתוצאות לדבר בעד עצמן, ואפילו הראיונות איתו די משעממים כי הדבר היחיד שמעניין אותו הוא לנצח ולשבור כמה שיותר שיאים בלי להסתכל ימינה ושמאלה. הוא מייצג את השינוי הגדול שעברו המשחקים הפראלימפיים, שנהיו הרבה יותר רציניים ותחרותיים עם השנים. בקיץ אחד נולדו למדינה גיבורים חדשים: ארטיום דולגופיאט, לינוי אשרם, ועכשיו זה תורו של מליאר. מבחינת איכות ושליטה בענף שלו, הוא לא נופל משניהם. ואם ימשיך ככה יהפוך לאחד מהגדולים שהיו כאן.
לשחות עם שיתוק מוחין זה כמו לנסוע בכביש מהיר עם פנצ'ר בשני גלגלים, כי השיתוק פוגע מאוד ביציבות הגוף. מליאר שוחה כמו מרצדס חדשה שיצאה הרגע מאולם התצוגה. הוא לא מתגבר על המגבלה שלו, הוא דורס אותה בלי רחמים.
