כספורטאית תחרותית, אין תחושה שמשתווה לרגע הזה בו אני נכנסת להיכנס להיכל הבריכה ואני שומעת את הקהל השואג, בפרט ברגע בו כורזים את שמי דקות ספורות לפני שאני קופצת למים. הרגע הזה מתעצם כפליים כשאני יודעת שבין השאגות נשמע גם קולם של בני המשפחה הקרובה שלי, זו שעשתה הכל כדי שאני אגיע לרגע הזה.
במשחקים הפראלימפים בריו 2016 אני זוכרת בבירור את התחושה הזו בעיקר במקצה השליחים. עלינו לגמר והתחרנו נגד נבחרת הבית, ברזיל, כל הקירות בהיכל רעדו מרוב שאגות הקהל הנרגש. רעדו במלוא מובן המילה. זו תחושה שמכניסה כל כך הרבה אדרנלין לגוף. נוכחות הקהל מחייבת אותך להבין, שזהו, זה ה"Money Time" ועכשיו עליי לקפוץ למים ולתת את הופעת חיי באולימפיאדה. הידיעה שצופים בי ברגע החשוב הזה אלפי אנשים בבריכה ומליוני אנשים בבית, היא מרגשת ומגייסת בצורה שקשה לתאר.
לצערי את התחושות הללו אני, כמו כל הספורטאים שלקחו חלק במשחקים האולימפיים ואלו שיקחו חלק במשחקים הפראלימפיים, לא נחווה. כפי שראינו כולנו במשחקים באחרונה ונראה שוב עם שידורי המשחקים הפראלימפיים, בשל התפרצות הקורונה, הוועד האולימפי בטוקיו צמצם את נוכחות הקהל בצורה דרסטית. הקהל המועט שכן נכנס להיכלי התחרויות בטוקיו ומחוצה לה הינו מקומי בלבד ונאסר עליו לעודד, לשיר, להריע או לנוע ממקומו, מתוך חשש להדבקות.
אין לי ספק שלחלק מהספורטאים המחסור בקהל יורגש מאוד ויתבטא בביצועים. בענפי האתלטיקה, במקצועות כמו קפיצה לרוחק והקפיצה במוט, לקהל יש חלק פעיל בהופעת הספורטאי והוא מכתיב את הקצב ולעיתים משפיע ממש על ההישגים. גם בענפים קבוצתיים כמו כדורסל, כדורגל וג'ודו יש יתרון לקהל מריע. לחלק מהספורטאים זה בוודאי יהיה מוזר, אך קשה לי להאמין שאין ספורטאי שלא התחרה באולם או איצטדיון ריק בתקופה האחרונה בשל הקורונה ולא יכיר את התחושה.
כשחיינית אני יכולה להעיד שבסופו של דבר, רוב הזמן הראש שלי בתוך המים, למעט רגע טרום ההזנקה, אני לא עסוקה בקהל בזמן המקצה עצמו ולמען האמת אני כמעט גם לא שומעת אותו. אך מה שמשמעותי לי בנוכחות הקהל זו בעיקר הידיעה שהאנשים החשובים לי ביותר בעולם, בן הזוג שלי, המשפחה שלי והחברים, צופים בי מהיציע. בכל אליפות עולם ובכל אולימפיאדה שהשתתפתי בה, הדבר הראשון שעשיתי אחרי שנגעתי בקיר וראיתי את התוצאה, זה לחפש את את המבט שלהם, הגאה, המזדהה, השותף. זה גם הרגע שלהם. הם תמכו בי ועודדו אותי בחמשת השנים האחרונות ועכשיו בטוקיו הם לא יהיו שם לצפות בי בלייב אבל הם כמובן יהיו נוכחים שם בתוכי.
זה עצוב וזה שונה אך זה רק אחד מתוך עוד הרבה אתגרים שספורטאים התמודדו איתם בעקבות דחיית המשחקים בשנה וההכנות אליהם בזמן מגפה עולמית. זו לא הולכת להיות אולימפיאדה רגילה אבל זו הולכת להיות אולימפיאדה מופלאה. קיומה לא מובן מאליו וכל ספורטאי או חובב ספורט בירך, ייחל, התפלל לקיומה ורק מחכה למשחקים האלה, הרבה יותר זמן משחלמנו.
דרמות, ניפוץ שיאים ופריצה של גבולות חדשים, אל דאגה הכל יהיה שם וכל כך חזק, כל כך מפוצץ שקירות היכל הבריכה ירעדו שם כך או כך.
אראל הלוי היא שחיינית פראלימפית, סגנית אלופת אירופה, חלק מנבחרת ישראל לטוקיו ושגרירת כתר.
