1. פלייאוף 2020 הוא חסר חומרים משמרים. אין בו יתרון ביתיות, אין קהל, אין שיפוט ביתי, אין עייפות מטיסות, התאמת שעות, אין מופעי פירוטכניקה בהפסקות, אין ילדים שצועקים בבית, אין אישה שרוצה לראות קומדיה רומנטית. פלייאוף אורגני. ביו פלייאוף. פלייאוף של שחקנים, ובעיקר של מאמנים.
2. הפלייאוף הזה בעיקר נתן לנו הצגות אימון מדהימות. הדבר הבולט ביותר בהן היה המאמנים שהצליחו לשכנע את השחקנים, בעיקר את הכוכבים שלהם, להתאים את עצמם לשיטות חדשות. המשחק הרביעי היה היום של פרנק ווגל, מאמן הלייקרס. מנטלית הלייקרס נראו כמו קבוצה שמפגרת אפס שלוש למרות שהיא הובילה את הסדרה, והיה נראה שלכל שחקן מסתובב "שדון ג'ימי באטלר" בראש שלא מפסיק לקרקר "אתם צריכים לפחד עכשיו, אתם צריכים לפחד עכשיו". לג'ימי באטלר יש את הצ'ארם שלו. ווגל הבין שהנראטיב של הסדרה עבר למיאמי, שסדרת הגמר היא כבר לא מיס יוניברס, אלא קרב תעלות, איגרוף משקל כבד. בשביל לנצח בסדרה הזו, הוא היה צריך להכריז עליהם כקבוצה של אנתוני דייויס.
מה שדייויס עשה בהגנה הלילה היה מאסטרפיס. רק על המשחק הזה צריך לשדוד מיאניס את תואר שחקן ההגנה של העונה. דייויס היה ספיידרמן. ההגנה שלו היתה גיטריסט שמנגן את האקורדים ואת המיתרים ביד אחת. פה הוא שמר אישית מעל השלוש, ושחקן של מיאמי הרגיש בנוח ללכת לסל, ופתאום היד של דייוייס הגיעה משום מקום כדי לחסום או לשנות את הזריקה. וזה עוד לפני שדיברנו על העבודה שדייוויס עשה על באטלר. ווגל החליט שבאטלר לא ינצח את המשחק עבור מיאמי. הרבה יותר קל להגיד את זה מלעשות את זה, אבל הרבה יותר קל לעשות את זה כשדייויס הוא שחקן שלך. לבאטלר לא היו תשובות לדייוויס. רוב המשחק, חוץ מההתחלה, הוא נראה חסר אונים ורק חיפש לתת את הכדור לחבריו.
3. כל הלייקרס נכנסו למצב רוח דייויס. הם היו מוכנים לחטוף מכות, הם נתנו מכות, הם נתנו למיאמי להרגיש כל מילימטר מהאתלטיות, הגמישות, האורך והגובה שלהם. הם עברו דרך חסימות, צמצמו את הצבע. זה היה משחק הגנה לתפארת.
4. באופן קצת אירוני, מה שעזר ללייקרס לשמור ככה ולנצח את המשחק, הייתה החזרה למגרש של אדאביו. הוא שחקן מעולה וגם הלילה הוא נתן משחק סולידי בשני הצדדים. אבל ספולסטרה לקח הימור: הוא לקח הרכב מנצח והחליף אותו בהרכב מפסיד (מיאמי ניצחה משחק אחד יותר בסדרה בלעדיו מאשר איתו). השינוי הזה גרם לתגובת שרשרת: באטלר אמר, "אדאביו חזר, אני לא צריך לקחת את כל המשחק עליי". מתברר שגם עם אדאביו באטלר חייב לקחת עליו את כל המשחק.
5. הוא יכול לחלק את זה לכל אוכלוסיית הודו, ועוד יישאר לו עודף לסין: הביטחון העצמי של טיילר הירו ברבע הרביעי.
6. המאבק הכי פואטי בסדרת הגמר לא מתחולל בין הקבוצות ולא בין המאמנים ואפילו לא בין ג'יי אר ריד ואיי קיו הכדורסל שלו. המאבק הכי פואטי בסדרה הוא המאבק שמתחולל בין לברון ג'יימס ללברון ג'יימס. ג'יימס של עד המשחק השלישי היה ג'יימס החדש, הזקן החכם, שמעניק לדייויס את הקבוצה. ג'יימס של המשחק השלישי היה ג'יימס הישן, הצעיר, היודע כל, שלא סומך על אף אחד מלבד עצמו. אני לא כותב את זה כביקורת: קשה לי להתחיל להבין מה עובר על ג'יימס עם קילומטרז' הכדורסל שיש לו בהארד דיסק, כשהוא צריך להחליט שהוא מוציא את הכדורסל ואת האחריות למשחק מהידיים שלו. זו החלטה כבדה. וזו החלטה שצריך בה ויתור כמעט מוחלט על האגו.
הלילה חזר ג'יימס הזקן. החדש. הוא הצליח לפזר את המשחק לארבעה רבעים. דני גרין קלע ברבע הראשון יותר משקלע בשני המשחקים האחרונים ביחד. קולדוול פה התחיל וסיים. דייויס קיבל את הדקות שלו. רונדו קיבל מנהיגות לכמה דקות (והשתלט על ריבאונד ההתקפה). הזריקות המשוגעות שג'יימס לקח בסטרץ' אחד - שלשות ארוכות, צעד וחצי בנפילה בשמאל, קליעה בסיבוב מהפינה - פתאום אף אחת מהזריקות הללו לא הייתה קצרה. הכל נראה בשטף של המשחק. ואת כל הנקודות האחרונות הוא נתן לחבריו לקבוצה לקלוע.
אני חושב שהיה רגע אחד מכונן במשחק הזה שלברון הבין את המגבלות שלו, שהוא כבר לא מסוגל לעשות את מה שהוא חושב שהוא יכול. זה קרה 3.1 שניות לסיום המחצית. לברון קיבל את הכדור מקו הרוחב. מדובר בהמון זמן בשבילו ליצור לעצמו מצב זריקה טוב מכל מרחק. הוא קפא. ידו האחת על סנטרו, היד השנייה מורה לחלל לזוז קדימה. הוא התעורר ולא זז. הוא נגע בכדור, הפעמון צלצל. זמנו עבר. זה לא קל. זה כמו שיבקשו מפרדי מרקיורי להיות זמרת רקע בקונצרט של קווין. צריך להעריך את לברון על היכולת להילחם את המלחמות הללו, להכיר בהן, ולנצח אותן.
7. ועדיין, הוא לא עושה לי את זה. כן מבחינת הכדורסל, הוא שחקן על, טופ 5. אבל בין לבין? בראיונות אחרי המשחק? במסיבות העיתונאים? כולו יציר אינסטגרם וטוויטר, ובעיקר יציר של התקינות הפוליטית. הכל נאמר ונעשה כמו תוכנה. כאילו שמישהו מרוקן הוראות קוליות למטען של ווייז לברון. "א-נ-י ש-מ-ח". מעולם לא היה מרחק גאוגרפי גדול יותר בין קסם לרגש.
8. נגיד שאתם נהגים במקצוע. ואתם נוהגים לא טוב. נותנים לכם הפסקה. אתם שותים. ואז בא מיכאל שומאכר ומסביר לכם איך לנהוג. ככה לברון ג'יימס, איבודי הכדור וג'ייסון קיד.
9. קצת פחות מארבע דקות לסוף. קוזמה מוסר לג'יימס כדור רשלני, באטלר חוטף ודוהר לסל. ג'יימס וקוזמה מתחילים את המרדף אחריו מאותה נקודת התחלה. ג'יימס מגיע לבאטלר, עושה עבירה ומונע ליי אפ, קוזמה משתרך כמה מטרים אחריו. אם מכניסים פנימה את הפקטור של גיל ובריאות, ג'יימס וקוזמה ערכו מירוץ למאה מטר וג'יימס ניצח בהפרש של מרתון.
מבט אל דפי הסטטיסטיקה מראה שלשום קבוצה לא היה שום יתרון משמעותי בשום קטגוריה. פה מישהי הובילה בקצת ושם השניה כיסתה את ההפרש. היו תשעה שינויי יתרון במשחק, תשעה שוויון. זה היה משחק שהוכרע לא בדפים של הסטטיסטיקה, אלא ברצון, בזיעה, במאמץ, בנואשות. הלייקרס ולברון שיחקו כמו חבורה שהבינה ששתיים שתיים הוא סוף הדרך. זה היה משחק שהיה אסור להם להפסיד והלייקרס הוכיחו שהם יכולים לעמוד בתנאי הלחץ הללו ועוד תחת חוקי המשחק של מיאמי. עכשיו התור של מיאמי, שלוש פעמים ברציפות.
10. 61 אחוז מהשניים, 55 אחוז מהשלוש, 100 אחוז מהעונשין. ומדברים על משחק ההגנה שלו. המספרים של אנתוני דייויס בסדרת הגמר.
פורסם לראשונה: 12:25, 07.10.20
