העובדה שיש דיבור חזק על ג'ואל אמביד כשחקן היעיל של השנה מפתיעה כמו דיבור על מועמדות של דונלד טראמפ כיושב ראש "שוברים שתיקה". זה לא שאמביד לא מחזיק במספרים הנכונים: 27.7 נקודות למשחק (3.5 יותר מממוצע הקריירה שלו), 11.5 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, אחוזי קליעה מעולים מכל המרחקים, ועוד שאר תופינים בטורי הסטטיסטיקה. אבל מה שמפתיע במועמדות של אמביד היא העובדה שהוא עושה את הכל מחוץ לקונטקסט.
בליגה של שחקנים שזזים מהר, של כדור שזז יותר מהר, של ריווחים ושלשות, הסנטר הממוצע בליגה מוגבל בעיקר למשימות הגנה וריבאונדים, לחסימות עבור הגארדים בהתקפה ולהשיג נקודות משאריות. אמביד לא משחק נגד היריב כל ערב, הוא משחק נגד הטרנד, נגד הזרם.
הלילה ניצחה פילדלפיה של אמביד את הקבוצה הטובה בליגה עד הלילה והאלופה לוס אנג'לס לייקרס לאחר מותחן סוער 106:107. בעקבות כך, הפכו הסיקסרס לקבוצה עם המאזן הטוב ביותר במזרח. המשחק הפגיש בין שני המועמדים הראשיים לזכייה בתואר ה-MVP, אמביד ולברון, וידו של הראשון הייתה על העליונה. שניהם סיימו עם שורה סטטיסטית דומה, אבל אמביד ניצח.
לאף אחד לא היו שום סימני שאלה לגבי היכולות של אמביד. יש לו טאץ' מצוין, עבודת רגליים מעולה (שיחק כדוריד וכדורגל כנער), הוא יכול לשחק עם הפנים ועם הגב לסל. אבל תמיד היה משהו שעצר את אמביד. הפציעות החוזרות ונשנות, השימוש התדיר במדיות החברתיות, העובדה שהכתיר את עצמו כ"תהליך" שיביא האליפות בחזרה לפילדלפיה, העובדה שלא הסתדר עם בן סימונס, הכוכב השני של הקבוצה. השנה, עם הגעתו של דוק ריברס, נגמרו לאמביד התירוצים. הוא היה חייב להביא תוצאות.
אבל אמביד הוא כאמור גם הדינוזאור האחרון של הסנטר הקלאסי. גם ניקולה יוקיץ' בדנבר ואנתוני דייויס בלייקרס הם סנטרים שיכולים לעשות הכל, אבל הם סוג אחר של סנטרים. הם לא שחקנים שמבקשים את הכדור עם הגב לסל ומנהלים משם קרב חפירות נגד ההגנה. בגלל שאמביד כל כך חזק וכל כך טכני, קבוצות לא יכולות להתעלם ממנו או לשמור עליו עם שחקנים יותר נמוכים ואתלטיים. אמביד הוא סנטר פיזי, מגנט עבירות (10.7 זריקות עונשין למשחק, הכי הרבה בליגה). כשקבוצה באה לשחק נגד פילדלפיה היא חייבת לשנות את כל ההרכב, הרוטציה ואת מבנה ההגנה כדי להתאים את עצמם לאמביד.
היכולת של אמביד להשתלט על משחקים, לשנות תכניות משחק של היריב, העובדה שהוא מאפשר גם לכוכבים אחרים לצמוח למרות המספרים שלו, גרמו למעשה לסיקסרס לוותר על הניסיון להביא את ג'יימס הארדן לקבוצה, אפילו במחיר טרייד של הארדן לאחת היריבות המרכזיות שלהם במזרח. מאז הגעתו לקבוצה, הנהלת הקבוצה והמאמנים שמים את כל הז'יטונים שלהם על הקמרוני הענק (יש לזכור שהמנכ"ל החדש של פילדלפיה הוא דאריל מורי, מי שהגיע מיוסטון, קבוצה של כדורסל נמוך ומהיר ומנכ"ל שאמביד לא בדיוק יושב על תורת המספרים שלו).
בינתיים אמביד מביא תוצאות. הקומבינציה שלו עם בן סימונס בהתקפה, ביחד עם טוביאס האריס ככינור שלישי (קלע את סל הניצחון הלילה) היא אחת האפקטיביות ביותר בליגה. בנוסף לכך אמביד הוא העוגן ההגנתי של אחת מקבוצות ההגנה המובילות בליגה. ואם עד הלילה, יותר מדי אנשים ספרו לפילדלפיה את לוח המשחקים הקל שלה וגם משחקים נגד קבוצות עם שורה של שחקנים שלא שיחקו בגלל קורונה, הרי שהמשחק הלילה הראה שהסיקסרס ואמביד הם הדבר האמיתי. פילדלפיה, שלטה במשחק באופו ברור לכל אורכו, התפרקה בדקות הסיום ועדיין מצאה את הכוחות ואת הבגרות לנצח בשניות הסיום.
פילדלפיה בנתה שורה של קלעי שלוש מצוינים מסביב למשחק הפוסט-אפ של אמביד: דני גרין, סת' קארי והאריס. עם שחקנים כאלו על המגרש, קבוצות לא ממהרות לבצע שמירות כפולות על אמביד, ואין היום הרבה שחקנים בליגה שיכולים לשמור את הכוח הפיזי והכישרון של אמביד באחד על אחד. קבוצות שכן מעזות לשלוח אליו שומר נוסף, נענשות. אמביד מראה השנה בגרות מנטלית. הוא לא משחק כדורסל שמבוסס רק על הכישרון והמימדים הפיזיים, אלא גם כתלמיד של המשחק. אולי התכונה החדשה הכי חשובה שהביא איתו אמביד החדש.
הסיקסרס, עם מאמן, מנכ"ל וסגל חדשים, המשיכו השנה לשים את כל הז'יטונים שלהם על אמביד. הם סומכים עליו. כדי שזה יקרה הוא יצטרך לסמוך על חבריו לקבוצה. וכדי לזכות בתואר האישי החשוב ביותר של השנה, אמביד יצטרך ללכת קבוצתית הרבה יותר רחוק ממה שהוא הוליך את הסיקסרס עד עכשיו.
