ג'ייסון טייטום נמצא תחת לחץ בלתי אפשרי. הוא משחק במועדון הכי מפואר והכי מעוטר בהיסטוריה של ה-NBA, אולי של הספורט האמריקאי כולו (אם לא היה מספיק לחץ, עלו שחקני בוסטון לחימום עם חולצות שחורות ועליהם הכיתוב "וולטון" - לזכרו של ביל וולטון האגדי - בצבעים פסיכדליים). אחוזי הניצחונות שלו והעלייה העקבית של בוסטון לשלבים הגבוהים של הפלייאוף בכל שנה (חמישה גמרים אזוריים בשבע שנים ושני גמרי NBA) יצרו ממנו ציפיות בלתי אפשריות בליגה כל-כך שוויונית. אז התחיל דיבור של "האם טייטום יכול לסחוב על גבו קבוצה" או "האם יש לו את זה כשהתוצאה צמודה והשעון מתקתק לאחור". ככה זה.
טייטום הוא רק בן 26. מייקל ג'ורדן, סטף קרי, לברון ג'יימס, קווין גארנט, אייזיאה תומאס, האקים אולאג'ואן, קווין דוראנט, דירק נוביצקי ומוזס מאלון, הם רק חלק מהשמות מהיכל התהילה של הכדורסל שזכו באליפות כשהיו מבוגרים יותר מטייטום. לא רק שהוא קורבן של ציפיות מוגזמות, הוא גם קורבן של קונטקסט תרבותי. אף אחד לא ישב ברשתות החברתיות עבור הכוכבים הללו ושאל בהצקה: "נו, מתי תביאו כבר אליפות".
יש הופעות היסטריות בפלייאוף הזה. לאורך רבעים, משחק שלם, סדרות. תצוגות כדורסל אלוהיות. אבל אין אף הופעת כדורסל אצילית יותר ממה שעושה ג'יילן בראון בפלייאוף הזה. בלי ריב על קרדיט או על מקום בהיררכיה, בשקט, בראון פשוט לקח את הקבוצה עליו, הוריד את הלחץ מטייטום. עזבו סטטיסטיקות, זה לא כתוב שם. בראון קלע הלילה 22 נקודות באחוזים מאוד טובים, לקח ריבאונדים, חדר לסל, חטף מלוקה דונצ'יץ', שם הטבעה אחת לפחות להיילייט, ולפחות שלוש חסימות מרהיבות, אחת מהן נגד אלוף הטבעות לשעבר שעלה לדאנק, והוא עשה את הרוב בכמה דקות ברבע השלישי, כשהסלטיקס היו באמת צריכים מישהו שישמור על ההפרש. מה שלא כתוב בשום מקום זה שהוא נתן כתף וחצי לחבר בדיוק כשהוא היה צריך.
שישה שחקנים בספרות כפולות היו לבוסטון, אחד מהם הוא קריסטפס פורזינגיס, שחזר לפלייאוף בכושר שאף אחד לא חלם עליו (ואם ימשיך ככה זו תהיה סדרה מאוד קצרה). טייטום יכול היה להרשות לעצמו עוד משחק של 37.5 אחוז מהשדה ושישה איבודים. אפשר רק לתאר מה יקרה אם הוא ייתן שתי הופעות וינטג' טייטום.
בוסטון לא ניצחה הבוקר בגלל פורזינגיס, בראון או המנהיגות ההגנתית של ג'רו הולידיי, היא ניצחה בקרב שמכריע את פלייאוף 2024: מי תישאר נאמנה לזהות הספורטיבית שלה. שבע משמונה הזריקות הראשונות של בוסטון היו שלשות, שבע משמונה הקליעות המוצלחות הגיעו מאסיסטים. היא הוכיחה, דרך משחק המסירות והתנועה, שדאלאס לא יכולה להשאיר אף שחקן מהרוטציה שלה חופשי לרגע, והיא הוכיחה שהיא מסוגלת לשחק הגנה בלי להקריב שחקנים לשמירה כפולה.
הקריסה של קיירי
לוקה דונצ'יץ' משחק כדורסל של דלוקים. הכל איטי. איפה שאתם רואים בעיה, הוא רואה פתרון, איפה שאתה רואים ייאוש, הוא רואה אפשרות. הוא הופך חסרונות ליתרונות. בתחילת המחצית השנייה, דונצ'יץ' התחיל להידלק, והחזיר את דאלאס מפיגור של 29 נקודות למינוס שמונה. דונצ'יץ' סיים עם מספרים טובים ואחוזים בינוניים, והחזיר את דאלאס למשחק שלא היה לה מה לחפש בו כמעט מההתחלה.
אבל הנתון הבולט ביותר בשורה הסטטיסטית של הסלובני היה עדיין אסיסט בודד. זה לא בגלל שדונצ'יץ' היה אנוכי, אלא בגלל ההגנה של בוסטון. חוץ מהחטיפות והחסימות, בוסטון החליפה שומרים על דונצ'יץ', הציבה מולו סימני שאלה שונים, ובעיקר נשארה על שחקני המשנה. שם דאלאס לא קיבלה כלום. אסיסט אחד. תשעה אסיסטים של דאלאס בכל המשחק, כשהממוצע של דונצ'יץ' לבדו בפלייאוף עומד על 9.8 אסיסטים. 1 מ-3 לדאלאס בשלשות מהפינה, הכי מעט העונה, כשהנסיון המוצלח נכנס פנימה כשהמשחק כבר גמור. בוסטון גם הצליחה להגביל כמעט לחלוטין את המסירות של דונצ'יץ' וקיירי ארווינג להטבעות לסנטרים של המאבריקס.
מי שהיה אמור לסייע לדונצ'יץ' היה ארווינג. ארווינג נמצא במשחק וידיאו: "הגאולה". הוא עבר כבר את כל השלבים והגיע לתחנה האחרונה, הקשה ביותר, נגד השדים הכי גדולים שנמצאים בארון שלו. הלילה הוא קרס. אין מילה אחרת לתאר את ההופעה שלו במשחק מספר 1. באמצע הקאמבק של דונצ'יץ', הוא היה זקוק לחצי כתף מארווינג, וארווינג החמיץ זריקה אחרי זריקה, אחת יותר חופשיה מהשניה.
וגם מילה טובה בנושא הזה לאוהדי בוסטון: קבלת הפנים שלהם לארווינג הייתה מינורית (כפי שגם הוא הודה בסיום). הם לא נתנו לו שום דלק כדי להוכיח להם אחרת.
ומה עם הכבוד?
אתמול, ערב המשחק הראשון של סדרת הגמר, התחילו השמועות להתגבר: הלייקרס נוטים לקחת הימור על הפוטנציאל של ג'יי.ג'יי רדיק ולמנות אותו כמאמן הקבוצה. רדיק, שחקן עבר ופרשן בהווה, גם משדר פודקאסט כדורסל מצוין ביחד עם לברון ג'יימס, שחקן הלייקרס. לקראת הצהריים, כשהחדשות ירדו מרדיק וחזרו לסדרת הגמר, שחרר ג'יימס לאוויר קליפ ישן מראיון של דן הרלי תוך שהוא משבח את המוח ההתקפי של מאמן מכללת קוניטקט. המראיין של הרלי? ג'יי.ג'יי רדיק. כמה דקות אחר כך התחילה חרושת השמועות על כך שהרלי הוא המועמד שהלייקרס רוצים.
יש עוד קבוצות שצריכות מאמן, אבל אף אחת לא מתעסקת בזה עכשיו בתקשורת, בטח לא באובססיביות הזו. כל קבוצה נותנת לבוסטון ודאלאס את הכבוד שהם הרוויחו. רק לברון ג'יימס לא. הוא לא מסוגל שתשומת הלב לא תכוון אליו. "אני כל כך שמח לראות אותו גדל", הוא אמר בפודקאסט על קיירי, שביקש לברוח ממנו אחרי שלושה גמרים רצופים, "אני כל כך פאקינג מצטער שאני לא משחק לידו יותר".
גם מראדונה היה נרקיסיסט, אולי אפילו יותר נרקיסיסט מג'יימס, אבל למראדונה היה כבוד לענף שנתן לו הכל.
איזה אידיאולוג, יא סאלאם
ארווינג מצא את האמת. הוא מחבק עצים, מנשק מיכלי מחזור. הוא לא מפסיק להשקיף פנימה לתוך עצמו. היום הוא מבין מה זה להוביל ולהנהיג קבוצה. קיירי התאסלם. הוא מצא ריפוי בתפילות. שקט. הוא הפסיק לצעוק על עצמו. ארווינג הוא אקטיביסט. הוא פרו-פלסטיני. הוא מופיע עם אביזרים המציינים את הזדהותו עם העם הפלסטיני. ארווינג הוא מוסלמי גאה. כמו כמעט כל מוסלמי גאה, הוא מזדהה וכואב את העניין הפלסטיני. על הדרך הוא מפיץ גם קליפים אנטישמיים, שיהיה.
אבל יש גם את הקיירי ההוא. המג'נון. וקיירי ההוא חתם בשנה שעברה על חוזה עם חברת הנעלה והלבשה ספורטיבית. הוא יקבל נעל משלו ויהיה גם האחראי הקריאטיבי של החברה (גם אתמול הוא עלה למשחק עם נעליים חומות ומכוערות להפליא, סניקרס המוקסינים). כיוון שקיירי הוא לא מתנדב של חברות הנעלה, הוא מקבל כמה זוזים על השירות שלו. כמה? הדיבור הוא על סכום דומה לזה שקיבל מנייקי, בסביבות 11 מיליון דולר לשנה.
שום דבר יוצא דופן. רק שהחוזה והג'ובות מגיעים מחברה סינית. נו, המדינה הזו שפחות מחשיבה זכויות אדם. המדינה שכולאת את התושבים המוסלמים שלה במחנות כפיה והמרה, מעקרת את הנשים, מענה ומאמללת את הגברים, עד שיוצא להם החשק להיות מוסלמים. זאת המדינה שקיירי ארווינג, המוסלמי הגאה, קשר איתה קשרים כלכליים הדוקים לחמש שנים ומיליוני ג'ובות. איזה אידיאולוג, יא סאלאם.
וחארם על קווין לאב, ששיחק בקליבלנד בין אדם במצב צבירה של שגעון גדלות שבטוח שכל העולם מסתובב סביבו, לבין אחד שבטוח שהעולם הוא בכלל שטוח. לא פלא שלאב קיבל את הג'ננה.
פורסם לראשונה: 09:51, 07.06.24
