N05AN (או בשמו העממי, ליתיום), זה מה שהקליפרס צריכים. לא את קוואי לאונרד בריא. לא את הקללה שרובצת על המועדון הזה, לא מקוננות בגאורגיה שיסלקו את הרוחות שעדיין נושבות באולם שבו ישב פעם דונלד סטרלינג (הקליפרס עוברים לאולם חדש בשנה הבאה, אז לפחות הם גמרו עם הסיפור הזה).
הקליפרס צריכים משהו שיפסיק את זה. שיגמור את המעברים ממשחקים 1 ו-4 מול דאלאס, הניצחונות שבהם קלעו 18 שלשות בכל משחק , לבין משחקים 2 ו-3 שבהם סיימו עם 18 שלשות בסך הכל. הלילה (במשחק 5, בו הפסידו וכעת הם בפיגור 3:2 בסדרה) הם קלעו 14 שלשות, שלוש מהן בחמש הדקות האחרונות כשהמשחק כבר היה בניקוי יבש. הם צריכים משהו שיוציא את ג'יימס הארדן מהאדישות של המשחק החמישי, אחרי משחק הקרבה מפואר בדאלאס במשחק הרביעי, משחק שבו היה נדמה שהוא מוכן לעשות הכל כדי לנצח - הם צריכים משהו נגד התנודות ביכולות של פול ג'ורג'.
הם לא צריכים עוד כוכבים. בקושי כמה שחקנים משלימים. הם לא צריכים להתאמן יותר בעוצמה ונחישות. הם מסוגלים לתצוגות קליעה מופלאות. זה לא שיש להם נחיתות בעמדת המאמן. וכן, כולם זקוקים להירגע מהסימפוזיון המטומטם בשאלה האם הקליפרס יותר או פחות טובים בלי קוואי לנארד. קבוצה אחראית לא שמה את המושכות שלה בידיים של ג'יימס הארדן. זאת הקבוצה החמישית שהוא מבהיר לה שאסור לסמוך עליו.
מה שהקליפרס באמת צריכים זה לקלף מעליהם את האופי של ווסטברוק, את ההפכפכות משנייה לשנייה, מרבע, לרבע, את הפוקוס וחוסר הריכוז כמעט באותה פעולה, את הדו קוטביות. הקליפרס לא צריכים גאולה ספורטיבית. אין כזאת בנמצא למקרה שלהם. הם צריכים משהו מדעי. N05AN. ליתיום
קיירי מאוהב
כדי לראות שהאבחנה הזו אינה תלושה מהמציאות, צריך רק להסתכל על הצד השני של המתרס: קיירי ארווינג קופץ ומשתטח על כדור אבוד! קיירי ארווינג שומר! קיירי ארווינג עושה את כל הדברים שלא כתובים בדפי הסטטיסטיקה!
כיוון שאי אפשר להסביר את קיירי ארווינג ולמה זה קרה דווקא בסיטואציה הזו ודווקא בדאלאס, אני יכול לספק רק אבחנה אחת: קיירי ארווינג מאוהב. הוא מאוהב בדונצ'יץ'. אהבה ספורטיבית אמיתית. אפשר לראות את זה מאיך שהוא משחק איתו, איך הוא מתחבק איתו, איך הוא חוגג איתו, איך הוא מסתכל עליו. איך קיירי הסכים להיות כינור שני רק לדונצ'יץ'. לא ללברון, ג'יימס לא לקווין דוראנט. לדונצ'יץ' כן. אבל אין לי הסבר למה דווקא לדונצ'יץ'.
אפשר לכתוב ספרים על דונצ'יץ' ככדורסלן. הלילה, על ברך פגומה וקצת חולה, הוא נתן כדורסל ששווה פרס נובל. אבל אי אפשר לקחת ממנו דבר אחד: הוא החזיר את שמחת הספורט ואת החשק למשחק לגאון קיירי ארווינג. הגאולה הזו של ארווינג, זה בדיוק מה שההארדנים והפול ג'ורג'ים צריכים.
