עונת 2022/23 תהיה זו שבה תועבר המשמרת ב-NBA. היה כבר נסיון אחד לקחת את הכתר (מילווקי לפני שנתיים), אבל סטף קרי וגולדן סטייט הבהירו שהם עוד לא מוכנים לוותר. השנה היא שנת ההזדמנות האחרונה ללברון ג'יימס, קווין דוראנט, ג'יימס הארדן וכמובן קרי. השלישיה של בוסטון כבר התדפקה על הדלת בפלייאוף הקודם, ג'ה מוראנט שם, גם ניקולה יוקיץ' ולוקה דונצ'יץ'. תהיה פה סדרה אחת מונומנטלית, לפחות, שתעביר את השרביט, כמו מייקל ג'ורדן נגד דטרויט, סדרות טים דאנקן-שאקיל אוניל או דאנקן-לברון. אף אחד לא יוותר על מה שהוא מרגיש ששייך לו: לאחד אצה הדרך, השני יודע שעוד הפסד מקרב אותו לפנסיה ספורטיבית. רגע לפני שעונת חילופי המשמרות הזו יוצאת לה לדרך, החלטנו להמר על חמש המועמדות הראשיות בכל אזור ללכת עד הסוף.
גולדן סטייט: האלופה כאן
הדבר העיקרי והחשוב ביותר שקרה השנה בליגה הוא, שכלום כמעט לא קרה. שום כוכב גדול (ג'יילן ברונסון, דונובן מיצ'ל ורודי גובר הם לא כוכבים שמשנים מאזני כוחות) לא זז, רוב הסופרסטארים החליטו לחתום על חוזה מקסימלי בקבוצה שבה שיחקו. הסטטוס קוו הזה משרת כמובן את גולדן סטייט, האלופה המכהנת.
גולדן סטייט איבדה שני שחקנים מהרוטציה (אוטו פורטר וגארי פייטון), ומילאה אותה עם ג'מייקל גרין ודונטה דיווינצ'נזו, שניים שאפילו מתאימים יותר לשיטה שלה. ג'יימס ווייזמן חוזר אחרי שנה וחצי, ייתן יותר דקות מנוחה ויאפשר לווריורס הרכבים הרבה יותר גמישים. זירקו לפח את הטבלאות הסטטיסטיות. גולדן סטייט היא עדיין קבוצת ההתקפה המרהיבה בליגה והיא עדיין, בייחוד אחרי עוד שנה של ניסיון של הצמד דריימונד גרין-אנדרו וויגינס, יכולה להיות עוצרת נשימה בהגנה.
המכשול הגדול ביותר של גולדן סטייט הוא משקל הזמן ומשק כנפי ההיסטוריה. חלון ההזדמנויות הולך ונסגר על אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. הלחץ כבר נתן את אותותיו בתקרית בין גרין לג'ורדן פול ובדיכאון שבו שקע קליי תומפסון. זוהי שאלת השאלות של העונה הזו: האם סטף קרי יכול לסחוט מעצמו עוד עונה חלומית?
פיניקס: בעיה דו-ראשית
הזמן עובד גם לרעת פיניקס סאנס. כריס פול סוחב על עצמו קילומטראז' ובפלייאוף האחרון נראה היה שהוא מאבד חצי צעד, בעיקר בגלל עייפות. הבעיה של פיניקס היא דו-ראשית: היא לא ממש הצליחה לחזק את הספסל שכמעט לא תרם מאומה בפלייאוף נגד דאלאס, והיא לא בדיוק סגורה על מי אמור להיות המנהיג.
דיאנדרה אייטון רצה בכלל לעזוב, ופיניקס החתימה אותו על חוזה שווה לזה שהציעה לו אינדיאנה, אבל בלי הרבה תשוקה לעשות את זה. דווין בוקר הוא שחקן נהדר. סוג של קובי בראיינט לעניים. אחד שלא רואה כלום חוץ מסל (ולכן גם לא ממש השביח את המשחק שלו באזורים אחרים). רק שאין לו את המנהיגות של בראיינט ואת הרצח בעיניים של "אני מוכן לדרוך על גופות כדי לנצח", שהיה לכוכב המנוח.
ממפיס: שנת המבחן של מוראנט
הגריזליס עומדים לפני המבחן הכי גדול של קבוצה שמבקשת להשתחל למאבק על הטבעת: יציבות והמשכיות. ממפיס נתנה הצהרה במהלך הפגרה, הם לא הולכים לשנות כלום מהקבוצה שהפתיעה רבים בפלייאוף אשתקד. הם מאמינים בה.
הכל יהיה תלוי בג'ה מוראנט. מוראנט הוא שחקן התקפה נדיר. הוא קופץ לשמיים והוא מסוגל להביא את עצמו למרצפת המועדפת עליו על הפרקט. אבל זו שנת מבחן גדולה גם עבורו. הוא חייב לשפר בקצת את משחק ההגנה הנוראי שלו, והוא חייב להראות שהוא יכול לאורך זמן לשחק כדורסל במהירויות אחרות ולא רק בריצה. הכדורסל שלו הוא כדורסל מסוכן, מועד לפציעות. מוראנט צריך להראות לכל הליגה שהוא איום קליעה רציני. זה קרה קצת בשנה שעברה, זה חייב לקרות השנה בגדול.
דנבר: יוקיץ' שוב איתנו
ניקולה יוקיץ' הוא לא המוסר הכי טוב בעולם מבין הגבוהים. הוא המוסר הכי טוב בעולם. נקודה. מייקל פורטר ג'וניור וג'מאל מארי חוזרים מפציעות ואם הם נמצאים בכושר שלפני הפציעה, וביחד עם החיזוקים שהקבוצה הביאה, קנטביוס קולדוול-פופ וברוס בראון, יוקיץ' יהנה ממגוון רחב מאוד של אפשרויות כדי לנצל את יכולת המסירה הפנומנלית שלו. זה בטוח יספיק להיות אחת מארבע הקבוצות הטובות במערב, מעבר לזה זו כבר שאלה של טופס הבריאות.
קליפרס: מה עם הכינור השלישי?
פול ג'ורג' משתפר מעונה לעונה, בעיקר ביכולת ניהול המשחק שלו. ג'ורג' וקוואי לנארד יכולים לשמור על כל אחד והם יכולים לעשות סלים כמעט מכל מצב ואזור ולייצר סלים עבור אחרים. הקליפרס גם נשארו יציבים מבחינת הסגל, כשהצירוף המשמעותי ביותר היה של ג'ון וול. וול של יוסטון היה בקושי הצל של עצמו והתוודה על קשיים פיזיים ומנטליים, כולל מחשבות אובדניות. אם הקליפרס קיבלו את וול של וושינגטון ועוד ככינור שלישי, זהו דיל שיכול להרעיד את צמרת המערב. אבל מדובר באם מאוד מאוד גדול.
מחוץ לחמישייה: לא רק שדאלאס לא חיזקה את הצוות המסייע לצידו של לוקה דונצ'יץ', אלא שהיא ויתרה על השחקן השני הכי טוב בסגל (ברונסון). ואני לא מהמר על שום קבוצה שראסל ווסטברוק הוא חלק מהסגל שלה. במיוחד אחרי שהלייקרס הביאו לקבוצה את הצ'ילבה שלו, פטריק בברלי.
בוסטון: השיטה נשארה, המאמן לא
הסלטיקס, סגני האלופים למי ששכח, מחזירים את השמינייה הפותחת שלהם. זאת אומרת: שחקנים מעולים שעוד לא מיצו את הפוטנציאל שלהם, והגנה חונקת. הם הוסיפו את מלקולם ברוגדון ובלייק גריפין (שנחת על חשבון דנילו גלינארי הפצוע), שני שחקנים שייתנו עוד כוח אש שבוסטון הייתה זקוקה לו כדי להתגבר על גולדן סטייט, אחרי שההגנה די עשתה את מה שציפו ממנה.
בוסטון היא קבוצה צעירה, מלאה באנרגיות מצד אחד, אבל עם פגמים של סגל צעיר: איך היא תשחק את העונה הזו שבה היא תעלה כמעט לכל משחק כפייבוריטית (בטח כדי לסיים בפסגת המזרח)? ובעיקר איך הסגל הצעיר יתאים את עצמו לחילופי המאמנים הכפויים. אימה יודוקה יצר בבוסטון יחידת הגנה מפחידה שהייתה מבוססת על משמעת ברזל. ג'ו מאזולה, המחליף שלו, יהיה מהדקה הראשונה תחת זכוכית מגדלת של האוהדים והשחקנים. הוא חייב לקבל את הכבוד מהשחקנים והוא חייב להביא תוצאות מיידיות.
מילווקי: הכל תלוי ביאניס
הבאקס מרגישים שאם קריס מילדטון היה בריא בשנה שעברה, הם היו דורכים על בוסטון. קשה לדעת, אבל מידלטון עדיין לא בריא (הפעם פציעה במרפק), הסגל התבגר מאוד, שום שחקן חיזוק רציני לא הובא (ג'ו אינגלס הוא בן 35 ואחרי פציעה לא קלה). זו תהיה הריצה האחרונה של הסגל הזה, אליפות או לא.
הכל תלוי כמובן ביאניס. הוא השחקן הכי טוב בליגה. אבל בשביל אליפות, יאניס יצטרך להביא לפרקט דגם הרבה הרבה יותר טוב ודומיננטי של עצמו. וזה יתחיל בעד כמה מדויק הוא יהיה בשלשות (הימור: לא מספיק כדי לעבור את בוסטון).
פילדלפיה: יותר קשוחה, יותר אתלטית
לג'יימס הארדן הייתה בעיה בשנה שעברה בעיה עם הקליעה והיכולת לייצר נקודות. מה נשאר לו בלי הנקודות? בקיץ הזה הוא הקדיש את עצמו להורדת משקל מסיבית שבעזרתה הוא מקווה לחזור ליכולות של יצירת מרווח בינו לבין השומר, וגם הסכים מרצון להורדה משמעותית מהמשכורת שלו. הארדן הגיע לשלב שבו שעון החול כבר התהפך. הזמן אוזל.
הוויתור הכספי של הארדן אפשר לסיקסרס להביא את פי-ג'יי טאקר, דאנתוני מלטון ודנואל האוס, מה שהפך את הסיקסרס לקבוצה קשוחה ואתלטית יותר. אבל הכל תלוי בג'ואל אמביד. הוא אחד השחקנים הכי טובים בליגה בעונה הרגילה, אין על זה עוררין. כעת הוא חייב לפילדלפיה ריצה אחת של כדורסל עלית בפלייאוף.
ברוקלין: יום סקנדל, יום פסטיבל
לילה אחד הם יהיו מועדון דרמה, ולילה אחר מועדון קומדיה. הנטס היא קבוצה כל כך פרימדונית, עד כדי כך שבן סימונס נחשב לסימן שאלה מספר שלוש שלהם בסגל. קיירי ארווינג הוא קיירי ארווינג, ואף אחד לא יתפלא אם קווין דוראנט יחגוג את חג המולד בסאות' ביץ', בעיקר אחרי שדרש "אני או הוא" לגבי המאמן סטיב נאש.
על הנייר, זו קבוצה שיכולה בקלות להגיע גמר ה-NBA. דוראנט הוא עדיין אחד מחמשת השחקנים הכי טובים בליגה, ואני מתקשה לחשוב על יצרן נקודות מרהיב יותר מארווינג. והיכולות של בן סימונס מתאימות בדיוק לשני הסופרסטארים האלו, שחקן לא אגואיסט שחושב הגנה. זה על הנייר. במציאות, זו קבוצה שגם יכולה להתפרק בינואר.
מיאמי: מחכים לטרייד הגדול
יש יותר מדי סימני שאלה מסביב למיאמי. מי ימלא את המקום של פי-ג'יי טאקר כפאוור פורוורד? מי יהיה עם דאנקן רובינסון וקייל לאורי? טיילר הירו בנוי להיות השחקן מספר 2 בקבוצה? ומה יהיה עם התפוקה ההתקפית של באם אדבאיו?
מיאמי הייתה קרובה מאוד להגיע לגמר בשנה שעברה, זו מחמאה עצומה למאמן שלה ולג'ימי באטלר, אבל פט ריילי יודע שהקבוצה הזו מיצתה את עצמה, שתרבות המועדון לקחה אותם הכי רחוק שאפשר. מיאמי נמצאת ברשימה הזו מהסיבה הפשוטה שבמהלך העונה ינחת פה כוכב גדול. מאוד גדול.
