תשע שנים מפרידות ביני לבין ביל ראסל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 88. עולם ומלואו. אני עוד הייתי ילד כשהוא השתלט על ה־NBA, ואז נער שחיפש מידע עליו בתקופה בה זה היה מצרך נדיר, ואז עיתונאי ספורט שלא מפסיק להתפעל. כי הדומיננטיות שלו השתרעה לאורך זמן רב ובלתי נתפש: 13 שנים, מ־1956 ועד 1969, בהן זכה ב־11 אליפויות עם בוסטון סלטיקס, שתי האחרונות כמאמן/שחקן. והוא לא היה שם על הדרך – ראסל היה הטוב מכולם, השחקן המרשים ביותר, זה שאין דרך אמיתית להתמודד איתו, אלא רק לקוות שיתפוס יום רע.
מיותר לציין שאף שחקן לא הגיע ל־11 אליפויות, וישנם מאמנים ענקים שלא זכו בשתיים, או אפילו באחת. השחקן השני ברשימה, סאם ג'ונס, זכה ב־10. לקיי־סי ג'ונס, טומי היינסון סאץ' סנדרס וג'ון האבליצ'ק יש 8. ג'ים לוסקוטוף ופרנק ראמזי לקחו 7. המשותף לכל פסגת הדירוג, וגם לבוב קוזי שהשיג 6, היא שמדובר בשחקנים שהופיעו לצד ראסל (האבליצ'ק השיג את שתי האחרונות בלעדיו), והוא הפך אותם לטובים יותר אישית וקבוצתית. רק ברובריקה של שבע האליפויות, מקבלים גיוון בדמות הווינר רוברט הורי שעשה זאת עם יוסטון, סן־אנטוניו והלייקרס. אבל מדובר בשלוש קבוצות, לא בכוח אדיר אחד ששלט בליגה הטובה בעולם למשך זמן רב, כשגאון כדורסל מוביל אותו.
בכל פעם ששמו אוזכר לאורך השלבים השונים בחיי – גם אחרי שכבר פרש – בין אם כסקורר, כוכב הגנה שמעטים התקרבו לרמתו או ריבאונדר מצטיין, דמיינתי איך יכול היה להיראות המפגש שלי איתו. ישנם והיו כוכבי ענק בעולם, אבל הוא תמיד סיקרן אותי במיוחד, לא רק כשחקן כדורסל, כספורטאי, אלא כאדם ייחודי. הוא נכנס לי לתודעה כסמל, לוחם למען האפרו־אמריקאים.
הוא לא נכנע מעולם לרוחות הגזעניות בבוסטון, וגרם לעיר לבנה מאוד עם דעות קדומות ויחס מפלה לשחורים להתאהב בקבוצת כדורסל אותה הובילו אפרו־אמריקאים
הוא לא היה מוכן להיכנע בשיאו של משבר הגזע בארה"ב, כשהמונים התייחסו אליו כנחות בגלל צבע עורו. בלואיזיאנה הדרומית, בה נולד וגדל, המצב היה גרוע במיוחד, אבל הוא לא הוריד את הראש, ומגובה 2.08 מטרים הוא לא היה מוכן לספוג זלזול ונאבק על מקומו מגיל צעיר. מדהים לראות במבט לאחור איך בשנות השישים הרגישות הוא עמד בלב מחאות של ספורטאים, ולא היה אכפת לו מההשלכות האפשריות. הרי זה היה עלול לחסל לו את הקריירה – אבל הוא לא נתן לאף אחד לאיים עליו מאחר שידע שהוא כ"כ חשוב לליגה שאין סיכוי שינקטו נגדו צעדים, גם כשיצא נגד מגבלת השחקנים השחורים. הבוסים פחדו ממנו. מבנה האישיות שלו הבטיח שגם אם היה שחקן שולי, היה בוחר במלחמה למען הזכויות של אחיו. היא הייתה חשובה יותר מהכול.
רד אאורבך, המאמן היהודי הכל־יכול, היה זה שטיפח את ראסל והפך אותו לאחד הגדולים בכל הזמנים. הוא גם נתן לו רוח גבית. את רד עניינה רק היכולת של ראסל, והוא לא התערב במעשיו או ניסה להשפיע על דעותיו. וכך, ראסל צבר כוח והפך לפיגורה בקרב השחקנים והאפרו־אמריקאים שראו אותו מוביל את הדרך. הוא הכפיל את העוצמה כאשר חבר למוחמד עלי, המתאגרף האגדי, כאשר עמד לצידו כשהודיע על סירובו להתגייס למלחמת וייטנאם. אחרי שמנהיג השחורים מרטין לותר קינג נרצח ב־1968, ראסל הבהיר כי העריץ אותו וניסה להמשיך את דרכו. כשהוזמן לטקס כניסתו להיכל התהילה, הוא סירב. ראסל היה השחור הראשון שקיבל את הכבוד, וזעם על כך שהחלוצים שהיו לפניו לא זכו לכך. הוא גם היה המאמן השחור הראשון בליגה, וכשלקח אליפויות, השתיק את כל מי שהאמין שהדבר לא יצליח.
המקרה של ראסל מוכיח עד כמה הספורט יכול לשנות חברה. הוא לא נכנע מעולם לרוחות הגזעניות בבוסטון, וגרם לעיר לבנה מאוד עם דעות קדומות ויחס מפלה לשחורים להתאהב בקבוצת כדורסל אותה הובילו אפרו־אמריקאים. היו זמנים בהם אי אפשר היה לדמיין מצב כזה, אבל ראסל שבר מוסכמות וקירב בין לבנים לשחורים, הפך את הכדורסלנים לנערצים ואת הסלטיקס למעצמה. חבל שישראל בקושי זכתה להכיר באותם ימים את המאבקים האימתניים שלו מתחת לסלים עם ווילט צ'מברליין, יריבות על־דורית, וחבל שרק מעטים מאותם רגעים הונצחו בווידיאו ושרדו עד היום. פרט ל־11 האליפויות היו גם חמש זכיות בתואר ה־MVP, 12 הופעות במשחק האולסטאר, ארבע זכיות בתואר מלך הריבאונדים, אפילו זהב אולימפי ב־1956, ואינספור בחירות לכל אחת מהרשימות של הגדולים בכל הזמנים. לא רק שחקני NBA, ספורטאים בכלל. הוא היה המגדלור של רבים, ומי שהפך בעצמו ללוחם צדק, קארים עבדול־ג'באר, הודה שראסל שימש מודל לחיקוי עבורו.
עכשיו הוא נח על משכבו בשלום, אחרי כל המאבקים והמאמץ שהובילו למציאות אחרת הספורט האמריקאי. הוא יכול היה להתגאות בחלק שלו בכך, שהיה עצום. ואין סיכוי שיישכח, גם בזכות פרס השחקן המצטיין של סדרת הגמר ב־NBA הקרוי על שמו. הוא בעצמו מעולם לא זכה בו.