יש הרבה סמלים המקושרים לדיקמבה מוטומבו, שהלך אתמול לעולמו ממחלת הסרטן, 58 שנים לאחר שנולד בקונגו. סנטר משושלת ג'ורג'טאון (אחרי פטריק יואינג ואלונזו מורנינג), שחקן ההגנה של הליגה ארבע פעמים והחוסם מספר 2 בכל הזמנים. האימה שהטיל שלחה אותו שמונה פעמים לאולסטאר ולהיכל התהילה.
זכורה במיוחד תמונתו של מוטומבו מסוף המשחק החמישי בסיבוב הראשון של פלייאוף 1994, שוכב על גבו, לופת את הכדור לחזהו וממרר בבכי לאחר שדנבר המדורגת שמינית מדיחה את סיאטל הראשונה. הוא אחד מ־14 שחקנים בלבד שחולצות המשחק שלהם הועלו לגג האולם בשני אולמות (דנבר ואטלנטה).
האייקון הספורטיבי הבולט ביותר של מוטומבו (2.18 מ') היה התגובה אחרי שחסם יריב חצוף שניסה לערער על הטריטוריה שלו: חיוך מלא הנאה, חשיפת שיניים מצד לצד, יד ימין מונפת מעלה בתשעים מעלות, ואצבע נעה כמו וישר של מכונית – לא, לא ועוד פעם לא. לא כאן. לא נגדי. אל תאתגרו אותי, תנועה פרובוקטיבית שהייתה מנוגדת לחלוטין לאופי הנדיב והאנושי שהפגין לאורך כל הקריירה הספורטיבית שלו ולאחר פרישתו: כן, ועוד פעם כן, ואיך אני יכול לעזור? הוא היה השגריר הגלובלי של ה־NBA, בנה בתי חולים ותרם ונידב עשרות מיליונים לחינוך בארצו וביבשת אפריקה. היו הרבה שחקנים טובים ממנו, אף אחד לא היה הומני ואנושי כמוהו.
"גדול מהחיים"
"דיקמבה מוטומבו היה גדול מהחיים. אחד משחקני ההגנה והחוסמים הטובים בתולדות המשחק", אמר עליו אדם סילבר, קומישנר הליגה, לאחר הידיעה על מותו. "הוא שפך את הלב שלו כדי לעזור לאחרים".
מוטומבו שיחק במשך 18 שנים בשש קבוצות בליגה. הוא הגיע לג'ורג'טאון כסטודנט על מלגה מלאה במטרה להגשים את חלומו להפוך לרופא ולסייע לחולים בארצו. המאמן האגדי ג'ון תומפסון שיכנע אותו לנסות לשחק בנבחרת הכדורסל, ענף שבו התחיל לעסוק רק בגיל 16, והשאר היסטוריה. כולל העובדה שהמיליונים שהרוויח על המגרש ומפרסומות עזרו לתשתיות הרפואה בארצו ומימנו את לימודיהם של מאות רופאים.
לאחר שהעביר את הקריירה בדנבר ובאטלנטה, מוטומבו הגיע לגמר ה־NBA בשתי הקבוצות הבאות שלו, פילדלפיה וניו־ג'רזי נטס, אבל הפסיד ללייקרס ולסן־אנטוניו בהתאמה, ופרש ללא תואר. אבל אף שחקן בליגה לא מתקרב למספר תוארי הכבוד מצד אוניברסיטאות, מדליות ופרסים שקיבל עבור עבודות ההתנדבות ההומניטריות שלו. הוא הוזמן לבית הלבן על ידי הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב־2007, והעלה את המודעות העולמית לחיסונים נגד מחלת הפוליו.
מעולם לא הגיע שחקן כל כך רחוק מהנקודה שבה התחיל. קינשאסה, עיר הבירה שבה גדל היא בית ל־7.5 מיליון תושבים – 30 אחוז מהם חיים מתחת לקו העוני וסובלים מתנאים הומניטריים ותברואתיים חמורים. מעולם לא נתן שחקן מקצועני כל כך הרבה בלי לבקש כלום בחזרה: לא תמורה כלכלית, לא חברתית, לא פרסומית ולא פוליטית. הוא תרם 20 מיליון דולר להקמת בית חולים מודרני בעיר מולדתו, ורק ביקש שיקראו לו על שם אמו, שמתה עשר שנים לפני כן ב־1997.
הוא לא נתן לאף אחד לנשום לידו על הפרקט, שמר על הצבע כמו על המבצר – כל סל היה פגיעה אישית בכבודו. נתן את הכל מחוץ למגרש עבור העני, המסכן, זה שאין לו. הכינוי שלו היה "הר מוטומבו", אבל איזה לב היה להר הזה.
